|
|
|
קודם בא העלבון
ומיד אחריו בא הזעם.
הוא הופך אותי למערבולת אש.
איני רואה דבר, אפילו לא אותך,
שמנסה להוציא אותי מזה.
אני רואה רק את המטרה -
להפסיק את חוסר האונים הזה
לקחת שליטה בחזרה על המתרחש
ועד אז הרי הגעש מתפוצצים
הברקים מחרבים את האדמה
גיצים עפים באוויר
עד שכל השדים יתרצו
עד שימצא פיתרון
היא נפטרה בערך לפני שנה
בגיל מתקדם, כמעט כמו בן זוגה.
היא ראתה הרבה, הרבה יותר מדי.
הוא גם - והיא תמיד השתיקה אותו.
היא הייתה פרח עם קוצים.
כל מי שהתקרב אליה נחבל.
לעולם לא אדע אם רצתה בכך או לא...
היה לה כישרון אפל כזה,
לירות חיצים ישר למטרה.
והיא הייתה מרדנית.
אפילו בערוב ימיה החליטה
לברוח עם ההליכון מבית האבות
וניסתה לתפוס טרמפ מהצומת הקרובה אליו.
אולי הורישה לי חלק ממתנות אפלות אלו.
לפעמים הם פשוט כלים יעילים
ולפעמים הם מכלים אותי מבפנים.
אבל הPH שלך ניטרלי.
כשאני טובל את רגלי במימייך,
כשאני מבריש את קוצי על עורך,
את עוטפת אותי כאילו אני רק עלי כותרת.
את מזכירה אותו קצת.
הם היו הולכים לנצח,
שלובים יד ביד לאורך הרחוב.
מילותיו האחרונות אליה היו שאלה-
"האם רבנו אי פעם?"
"לא... מעולם לא" ענתה לו.
ואז ליבו עצר.
לילה, בר.
אני פוגש בחורה חמודה לפני סוף העולם (שהתבדה)
ואני משתמש בתכסיס מלוכלך כדי להתנשק איתה.
אחר הצהריים שמשי, פארק, אגם.
אני מצלם אותך בינות לעצים.
הצורה שלהם מצחיקה אותנו.
ערב, הדירה שלי, בטלפון.
אני אומר לך שאני רוצה
להפשיט אותך רגשית.
לילה, אשקלון, על שפת המרינה.
אנחנו מביטים באורות העיר העמומים
ואת אומרת שממש טוב לך. גם לי.
לילה, צימר בצפון.
את נראית מדהים באור הכחלחל שבחדר.
ואני מצלם תמונה אחר תמונה.
לילה, תל אביב.
אני מתקין את הריהוט הראשון בדירה ריקה.
שלושה שולחנות שחורים מאיקאה.
ערב, בדירה שלנו.
את בוכה שאת לא מוכנה למבחן מחר ושתיכשלי.
אני מעודד אותך ואת נרגעת – ובסוף מקבלת ציון גבוה.
לילה, שדרות ההשכלה.
זה מרגיש הסוף, והדמעות שלך זולגות לי על הזרוע. שורפות בנשמה.
את אומרת שאני חלק מהתודעה שלך – ואני מרגיש שמשהו נמס.
שעה לא ידועה, לד כחול.
את אומרת שאת חושבת
שהיית מוכנה לחיות את חייך לצידי.
צהריים, כלביה ברחובות.
אנחנו מחליטים להוציא יצור שחור וגדול מהמכלאות,
כדי שיהיה חלק מהחיים שלנו. בחירה טובה.
שתיים בלילה, חדר מדרגות.
אני מנקה אחרי הקטסטרופה,
וקצת מעלה ספקות בקשר לבחירה.
לילה, הדשא הגדול.
אני את והכלב מתרוצצים בדשא.
חלום שהתגשם.
לילה, את במיטה.
"אתה תחבק אותי כשתבוא לישון?"
"יכול להיות..."
"יכול להיות זה כן!"
שעה לא ידועה,
אני אומר לך שאני אוהב אותך
מאד.
ערב, בדירה שלנו. מסך שחור מאחורה.
בתור דוגמנית פינאפ מנוסה, את שולטת בהבעה וביציבה
והתמונות יוצאות מדהימות.
אחר צהריים על גג מגדלי אור, תל אביב.
הרוחות נושבות בכיוון הנכון ואני צופה לאופק
ומדמיין את עצמי ביחד איתך.
לילה, מסיבה.
אנשים רוקדים בשחור ומוזיקה אפילה.
אני נושך בצווארך ואת אוהבת את זה.
אחר הצהריים, רמת גן.
ההחלטה כבר התקבלה,
אני קונה.
הלילה. במרינה, אשקלון.
אני מציע,
ואחרי דקות של הלם, את אומרת כן.
הוא מגיח מכיפת הבדולח האטומה
ומגן עליה בעור שיניו.
אני אפילו לא מנסה לתקוף אותו,
אבל לו זה לא משנה.
קל לשכוח ששיניי החדות
לא באו עם עור קשה מספיק,
כדי לספוג את הסוג הזה של הקליעים,
שהוא יורה במיומנות בקרבין הישן שלו.
כשאבק השריפה מתפזר,
אני רואה בעיניו דמות אחרת,
עיוות של המציאות הפנימית שלי
אני מכיר את המבט הזה.
הלביאה הפצועה מתרככת קלות,
אך הוא ממשיך להביט בי במבט הארור.
אני משיב לו מבט אוהב אחרון,
אך בתוכי אני מתאכזב ממנו...
ואולי גם מעצמי.
האם איחרתי את המועד?
על ארבע
זועקת תודה
על כל איבחה.
כך אני זוכר את זה.
האם תוכלי להבין
את המהות האמתית של הטקס?
אין קדוש מזה.
אוקיי, זה באמת באמת מדהים.
אני בטוח שכבר ישימו את זה 1001 פעם באתר, אבל אני חייב לפרגן.
תמיד חשבתי שאירוטיקה אמיתית היא פנים. כשמוחה נכנע לתענוגות הפראיים ביותר, לפנים יש אמירה מיוחדת:
והנה הלינק לפרוייקט המלא של האמן:
http://claytoncubitt.tumblr.com/tagged/hystericalliterature/chrono
פוסע בשביל המוכר
עם כל שאר האורות שליוו אותי.
חלקם מתעמעמים לאט לאט,
מאטים את מהלכם.
אני מנסה להציתם מחדש
בעזרת האש שלי -
אך הם אינם מושפעים.
מביטים בי באותו מבט חיוור
חלול
א-ו-ט-ו-מ-ט-י
האם פסענו בדרך הנכונה?
האם נשארתי רק אני ברצוני לאותו הזוהר?
אני חדל מלהרהר.
נשארנו מעטים על השביל
וכל אורי מוקדש להציתך.
אני טועם את שפתייך
ולשוני פוגשת טעם מוכר
של אדמה לחה.
באביב ילבלבו פה החרציות,
את אומרת בקול מלא תקווה
אני מחייך ותוהה בסתר ליבי
לאן נדדו הציפורים.
בחור מוכשר מאד כתב את הקומיקס הבדסמי הזה:
http://shiniez.deviantart.com/gallery/43392512
(3 קבצים של PDF להורדה, דורש משתמש בDeviant Art שכמובן הוא חינמי)
מה שיפה בקומיקס, זה שהוא לא פורנוגרפי יחסית. אולי קצת אירוטי - אבל מאד אנושי.
הוא מדבר על התחושות של אנשים שמתחילים להיכנס לקטע, או שיש להם רקע ומתחילים מערכת יחסים בדסמית חדשה ועמוקה.
בהחלט הזדהיתי עם הרבה מהתחושות (למרות שמדובר על רומן לסבי).
מומלץ בחום, גם לכאלה שאינם חסידי קומיקס.
בלי שום קשר, איכות הציור היא טובה וגם החלוקה לפריימים לפעמים ממש מפילת לסתות.
נ.ב.
מי בא למסיבה של הקינק וחושב שכדאי לי לבוא גם (+פמליה)? ואיך הייתה המסיבה הקודמת?
התודעה שלי
היא כמו לבה בוערת
במחשכים.
האוויר הקר מקרר אותה,
מייבש אותה
והיא מחכה להתפרצות הבאה
כדי לבעור שוב.
בערי איתי.
