הערפל שבו שהיתי,
לאט לאט הבנתי,
שזה אינו ערפל -
זה אבק שריפה.
והיא הייתה צריכה להתפוצץ.
בהתחלה, ראיתי בכך כפיות טובה.
נתתי לה להתפוצץ רחוק, להתפוצץ בקול.
אבל, כששמעתי את הפיצוצים מתרחקים,
גיליתי שהיא מתפוצצת לבדה, פצועה.
החלטתי שדי. החלטתי שאני לא נותן לזה לקרות.
נתתי לה להתפוצץ אצלי. להתפוצץ עליי.
כמה שצריך, עד שייגמר.
אני יודע עכשיו, שבחרתי נכון.
והנה גיליתי,
שמתוך הפיצוצים האלה יצא גור פצוע ועייף,
מתחבק ומתפנק. יותר בוטח אולי, שמח יותר.
גיליתי שאני כנראה עשוי מחרסינה פחות שבירה משחשבתי.
ויש לה ולי ולנו עוד דרך ללכת.
אבל עכשיו אני צועד בה אחרת.
אני חושב שגם היא.
היא שונאת את ביונסה,
ואת האמת שגם אני לא בדיוק מכור לביונסה,
אבל יש משהו במשפט
"if you liked it then you shoulda put a ring on it"
שדי מתאים למצב הנוכחי, וגם משעשע
( אולי בעיקר עקב הבחירה המעניינת של המילה it)
היא מקולרת עכשיו. ולא מתוך לחץ לקלר אותה,
אלא מתוך תחושה שהתהליך הבשיל.
עמדתי ובחרתי בקפידה בין כל הקולרים. דקות ארוכות.
יצא כזה אדום עם שפיצים לבנים רכים ("כמו של גורים").
בתכלס, כשחושבים על זה - זה הקילור האמיתי הראשון שלי.
היו לי סאביות, שמתי קולרים, אבל לא משהו אמיתי שנתתי ונשאר.
אבל, כבר אמרנו על זה - שזה שונה.
זה שונה בצורה מיוחדת. לפחות בשבילי.
אז הנה, השלמתי קצת פערים.
חודש, חודש שלם שלא כתבתי.
מרגיש נכון לכתוב עכשיו. זה חגיגי.
ארבעה חודשים. מזל טוב :)
לפני 15 שנים. 8 באוגוסט 2009 בשעה 19:53
