Discarding the Ace

את מחבקת אותי ברכות,
בידיים העדינות והקטנות האלה.
אני עוצם את עיניי וחושב
על התלאות שעברתי בשנים האחרונות.
על כמה שאני מעריך את הקלות שבנוכחות שלך.
על כמה שהדברים שאת מבקשת, אם בכלל,
הם פשוטים, סבירים, הוגנים.
על כך שתנסי תמיד להימנע מריב,
למרות שאני בן אדם שלא קל לעשות זאת איתו.

את נותנת לי מעצמך,
ואני,
אני בתמורה מנסה ללטף אותם,
להרגיע אותם.
לומר להם שלא צדים עכשיו,
שצריך להיות בשקט.
שלא מחפשים עכשיו חסרונות,
שלא עוסקים ביצירת משברים.
שלא עושים את זה רק כדי לחזור לשדות הציד,
שדות הציד האלה, שהם כל כך רוצים לרוץ בהם.

והזאבים שלי נאנקים.
מייללים חרישית, כשאני לא מתרכז מספיק.
יללה עתיקה וממכרת, קריאה לציד...
ואני,
אני מחריש אוזניים ומחבק אותך בחזרה.

אחרי כל המסע המפרך הזה,
את כנראה שווה את זה.