Con-Trust

היא יוצאת מהמקלחת לבושה חלוק כחול, ומתחתיו לובשת עור.
את העור שלה.
מאחוריה פורצים אדים חמים של מקלחת רותחת, פולשים לאויר הקר, כאילו הרגע יצאה מכבשן. או אולי מתנור של מאפייה, חמה, טרייה, מוכנה.
לרגליה מגפי עור שחור גבוהות-עקב שמדגישות היטב את קרסוליה. זהו ללא ספק אחד החלקים היפים ביותר באישה, הקרסול, אחד הפגיעים.

המשחק מתחיל.

היא מסתכלת עמוק בעיניים, "מה אתה רוצה ממני?".
"הערב, אני קונה ממך את הגוף שלך. את לא נותנת לי אותו, את מוכרת לי אותו, ובמחיר יקר לי. יקר מאד. במחיר הרגש שלי ששמור, בדרך-כלל, רק לי. בתמורה, את מעניקה לי את הגוף שלך, את כולו, לחסדי. שימי לב, זהו סחר חליפין בין שני מבוגרים. את מוכנה לשלם מחיר כזה תמורת היכולת לגרום לי להרגיש, באמת?"

"כן".

כללים:
- את לא פונה אלי. אם את חייבת, זה רק בשם התואר "אדוני" או נגזרותיו. הלילה אני אדונך.
- את לא מסתכלת לי בעיניים, אלא אם את נמצאת – פיסית - מתחתי. זו הזוית היחידה בה מותר לך להסתכל בעיניי.
- הרצון שלך נגזל ממך הערב. הוא נקנה ממך. הוא כבר לא שייך לך, הוא שייך לי. הגוף שלך נמצא כאן בכדי לגרום לי הנאה ותו לא.

ברור?

"כן, אדוני", משפילה מבט בצייתנות.

אני מעמיד אותה לפני. מבטה מושפל מטה, מבוייש, ידיה לצידי גופה. עם עיניה הכחולות, הגדולות, היא נראית כמו כמו בת איכרים שאיבדה את דרכה.
אני בוחן אותה. בוחן היטב. כל שערה בראש, כל קפל בחלוק שמרמז על צורת הגוף שמתחתיו. מסובב אותה ובוחן את הגב. את התחת. חופן ישבן אחד ומנענע קצת.
בוחן.
בודק.
אומד.
כמו בוחר את הפרי הבשל ביותר בערימה.

"אדוני מרוצה?"

מסובב אותה בחזרה אלי. "אני עוד לא יודע. תמזגי לי משקה ותדליקי לי סיגריה."
היא מצייתת. מדליקה סיגריה, מגישה לי, מוזגת משקה.

הטעות הראשונה שלה.

היא שמה קרח בכוס. קובייה בודדת.

"טעית, חמודה. לא הקשבת לי כמו שצריך. אולי כדאי שתתרכזי יותר במה שאני אומר במקום לדבר כל כך הרבה. קחי קוביית קרח, שימי בפה, מתחת ללשון. זכות הדיבור נשללה ממך עד שתימס. ברור?"
לוקחת את הקובייה ושמה בפיה. "כן אדוני", היא ממלמלת מבעד לקוביה. משפילה מבט מבוייש.
אני מעמיד אותה, בעדינות, בצמוד לקיר. לוחץ את לחייה אל הטיח החשוף, הקר.
החלוק יורד, מגלה עור לבן, אנמי, כמעט שקוף. "מצויין. ככה אוכל לראות את כל הסימנים שאני משאיר עלייך".

אני מצמיד אותה לקיר, קרוב יותר. שתרגיש את הקור שלו. ערוותה צמודה צמודה אל הטיח. "קר לך?"
לא עונה, הקוביה עדיין תחת הלשון.

היא לומדת מהר.

חבל הבד הכחול עובר בקלות מטמורפוזה. במקום לעטוף, הוא קושר. שינוי קטן אך משמעותי.
מרים את כפות ידיה מעל לראשה, האצבעות מחבקות זו את זו, מחובקות בחבל הכחול, שמחבק בתורו את הוו שעל התקרה. עכשיו היא כמו גולם, תלויה בחוט של משי מקצה עלה.

כמו בשר באטליז.

מסובב אותה על צירה, מתבונן. פטמות זקורות,
מהקור?
בסימן עדין של רגלי, היא מבינה לפשק רגליה.

אני בודק.

רטובה.

לוגם מהמשקה שלי. מכבה את הסיגריה.
"הגיע הזמן לבדוק מה קניתי". אני מעביר יד בוחנת על הגוף הלבן, השקוף. פה ושם תופס חלקים, לא בהכרח את הבולטים, ולש בידי. מפנה ראשה הצידה כדי לחשוף צוואר, עורק קורונארי. מרחרח.

כן, זה חי. חי מאד. מרגיש.

"אני חושב שאני מרוצה".
"תודה אדוני. אתה מחמיא לי". הקוביה כנראה כבר נמסה לחלוטין.

"לא, אני לא".

הולך למקלחת ולוקח את מברשת השיער שלה, שעדיין רטובה מהסתרקות פוסט-מקלחתית.

מסרק לה את השיער לאט לאט, ואחריו את הגב. המברשת גסה ומשאירה שובלים ורודים - אדמדמים על העור החשוף, הרועד. כמה הצלפות אמיצות לישבן משאירות את אותו אפקט.

רק בשר חי משאיר סימנים.

"אני מרוצה ממך". היא מקבלת ליטוף נעים, עדין, חם, על לחייה.

ההפתעה והקונטרסט בין הליטוף לכאב החמים בגבה כנראה מרגש אותה והיא פוערת עיניים גדולות, כחולות. היא מסתכלת עליי במבט מלא עונג.

שוב טעות.
היא רואה את המבט הקשה בעיני, מבינה, ומשפילה מבט. "סליחה אדוני. אני מתנצלת".

אני משחרר את הקשירה, תופס בשיערה ברכות חזקה ומוריד אותה למרגלותי.
"על הברכיים!"
מהנהנת.
אני מוציא את הזין שלי ובלי אזהרה דוחף לה אותו בכח לגרון. היא לא מהססת, לא מתבלבלת, מוכנה לשלם על טעותה. היא יודעת היטב היטב איך למצוץ לגבר, כאילו יכולה להרגיש מה אני מרגיש אצלה בפה.
היא נהנית למצוץ. כל כך נהנית עד שתופסת את החלק האחורי של ירכיי ודוחפת אותי פנימה לפיה, עמוק יותר ויותר, בקצב קבוע.
אבל היא לא פה בשביל להנות, ואני מאבד את הסבלנות. שולף את הזין מפיה בברוטאליות כעוסה, מה שגורם לה להשתנק מעט ולהביט בי בעיניים משתאות, מנסה להבין איפה טעתה.
אני רוצה להסביר לה אבל לזין שלי קר בחוץ. מבלי משים אני דוחף אותו שוב לפיה, מזיין לה את הגרון בקצב איטי ועמוק.

כמה שניות, ואז זה מכה בי.
היא החלישה אותי עם המציצה הזו, עם ההנאה שלה.

אני יוצא שוב, בעדינות הפעם, והולך אל מאחוריה.
"הערב, הידיים שלך משמשות אותי בלבד". אני קושר את ידיה מאחורי גבה, קשר הדוק, בדיוק על הגבול בין כואב לבין מסוכן. היא נאנקת כשהקשר מתהדק על בשרה.
אני שוב מרוצה.
משחיל אצבע תוקפנית, חקרנית, לכוס הלח שלה. היא לא מוציאה הגה, אבל גופה נתפס לעווית קטנה ובלתי נשלטת. אני ממשיך, דוחף בקצב מתגבר, מרגיש את הכוס שלה מתרחב כשאני דוחף אצבע נוספת. היא עוטפת אותי מבפנים, שריריה מתכווצים מבלי שתרצה.

אני אוהב לענג אותה.

חוזר לפניה, מנפנף את הזין שלי מול פיה. היא פותחת, מצייתת. אני תופס לה את השיער ודוחף אותה על הזין שלי, בהתחלה שטחי, ואז עמוק. וכל הזמן לאט.
היא יודעת למצוץ.


נמאס לי שעומד לי. זה מוציא אותי מריכוז. "תגרמי לי לגמור". היא מצייתת, מגבירה את הקצב, משתנקת לפעמים אבל לא מפסיקה.

אני גומר.
עינייה נקרעות לרווחה כשהזרע שלי שוטף את גרונה. היא מביטה בי מלמטה, עם הזין שלי עדיין בתוכה, ואני מצליח לדמיין את הנוזל החם זורם לה במורד הגרון. היא יפה ככה, מתחתי.
אני עדיין קשה.
תופס לה את השיער, דוחף את עצמי עמוק יותר, ומסרב לשחרר. רפלקסים קדומים לא נותנים לה לנשום מהאף; הכל מכווץ. מבטה הופך מהפתעה להנאה, ואז לתחינה.

אויר.
לפעמים אנחנו מזלזלים מדי בערכו של האויר. הופכים אותו למובן מאליו. אולי כי הוא שקוף.

אבל בשר חי צריך אויר.

עוד לא. תלמדי להעריך.

היא מנסה להאבק אבל ידיה קשורות היטב מאחורי גבה. היא נאבקת עוד קצת, ואני משחרר.
נדחקת לאחור בתנופה, זרע ניגר מפיה, מטפטף על סנטרה ומשם לרצפה.

היא נושמת.
נושמת.
אויר.

עכשיו אני חד, צלול, בשליטה עצמית.
עכשיו אני חזק.

"תודה, אדון. וסליחה".

אני משחרר את ידיה הכבולות. סימנים אדומים על המפרקים.

"אין על מה".

אני הולך אחורה, מביט בה מוזגת לי משקה נוסף. היא צריכה להתרכז כדי לא לרעוד, אבל היא שולטת בעצמה. עדיין לא מביטה בעיני.

היא אישה חזקה.
וכולה שלי.

"אדוני?", היא לוחשת במבט מושפל.
אני מצביע על הרצפה, למרגלותי. היא מתיישבת, מחבקת את רגליי, מביטה בי בעיניים כחולות, עמוקות.
"כן?"

"אני מגורה מדי. אני רוצה להשתין, אדון".

"מה?"

"רוצה להשתין, אדון".

רוצה?

"שילמתי מחיר יקר בשבילך. הרצון שלך לא מעניין אותי. הדבר היחיד שאת רוצה הוא לרגש אותי".

"כן, אדון, אבל אני צריכה. זה לא תלוי בי, אדון".

היא צודקת.

בשר חי צריך להתנקות.

אני קם ומושיט לה יד. היא מתרוממת בעדינות של מלאכית, עדיין משפילה מבט. אני מוביל אותה אחרי למקלחת ומעמיד אותה עם גבה אלי, בפישוק מעל חור הביוב. סימני ההברשה וההצלפות כבר עמומים על עורה הלבן. עוד כמה הצלפות הגונות מחזירות את המצב לקדמותו, משאירות את הסימנים במקומות הנכונים.
אני מרים את ידיה מעל לראשה ומצמיד, בפישוק, לקיר. מתוך הבנה היא מפשקת עוד יותר את רגליה. "תשארי בדיוק ככה. אל תזוזי".

אני הולך אחורה ומתיישב לי על האסלה הסגורה. מדליק סיגריה, לוגם מהמשקה, מתבונן. שותק.
היא יודעת למה היא שם, מה היא צריכה לעשות עכשיו, מולי.
היא יפה כך, מפושקת, עם מגפי העור השחורות שמדגישות היטב את הקרסול.
מנסה להפסיק לרעוד, לפרקים מצליחה; אבל הרעד מיד תופס בה שוב. היא נלחמת.

אני מחכה.
ומחכה.
כלום. הסיגריה נגמרת ואני מכבה אותה בכעס.

"נו?!"

"אני לא מצליחה, אדון".

אני קם במהירות וסוטר לה בחוזקה על הכוס המפושק שלה. היא מתביישת בעצמה על שלא הצליחה לרצות אותי ואני סוטר לה שוב ושוב.
כואב לה שם למטה. התחושות בתוכה מתערבבות: ההנאה מהכאב, הצורך להשתין, החרסינה הקרה, חור הביוב.

אני מפסיק לסטור לה ומצמיד את ידי לערוותה. מחבק לה את הכוס בכף יד גדולה, חמה. מרגיע. היא מסדירה נשימה, נושמת לאט, בריכוז, וזרם דק וחמים מתחיל לזרום לו, כאילו לבד, בלי עזרתה. אני עוזב ונותן לה להשתין.
משהו בה משתחרר עם כל טיפה שזולגת. כאילו עם כל טיפה היא מתכנסת יותר בעצמה, יבבה חרישית, מונוטונית, מפנה לאט את מקומה לקול השתן המטפטף על הרצפה הקרה. וככל שהקול השני מתחזק לזרם קולח, הקול הראשון נחלש לאיטו, מפנה את מקומו להשלמה איטית, אמיתית, מתמסרת. הרעידות העדינות נעלמות לאיטן, הכתפיים נשמטות, הגוף נרפה.

בשר.
תן לו את מה שהוא צריך, והוא שלך.

מנשק אותה בחום ומחבק חזק מאחור.

בפעם הראשונה אני מרשה לעצמי לחייך, מבלי שתראה.

סוף חלק א'.