אני מוביל אותה אחרי למטבח. על שולחן האוכל ערבוביה של חפצים.
"פני את השולחן" אני מפטיר, כמעט לעצמי.
היא מציתת, מפנה את החפצים, מסדרת יפה יפה בצד, משאירה שולחן חלק וריק. אני זורק לה מטלית לחה, צהובה, והיא מנקה איתה את השולחן.
אני אוהב את המטבח; המון חפצים יש בו, רובם יכולים להיות מאד דו-משמעיים. איך אני רוצה את ליטרת הבשר שלי? העיקר שיהיה כשר.
וכואב.
שאזכור שהוא חי.
בקבוק בירה פתוח, ריק, שאריות מאתמול בלילה.
אני תופס את שיערה בכח - שיער יפה, גולש, ארוך – ומשכיב אותה על השולחן. ידיה פרושות לצדדים, רגליה מפושקות, גבה אלי. בתנוחה הזו אני קושר אותה, כל גפה בכיוון אחר, לרגלי העץ של השולחן. את עיניה אני מכסה במטלית הצהובה, מנקז את כל חושיה למקום אחד. אני יורד לה ככה, מוצץ את הדגדן, דוחף לשון לכוס והיא מתפתלת, מכאיבה לעצמה עם הקשרים המתחככים במפרקים. אני מפשק לה את התחת, חושף חור נוצץ מרוב לחות. חור רעב, מכווץ.
מכווץ מדי.
אני דוחף בעדינות את צוואר הבקבוק, מביט מקרוב בחור הנפתח לאיטו, מקבל, בולע. עמוק יותר, ואז עוד יותר, ועוד קצת. עד לחיבור בין גוף הבקבוק לצוואר, שכולו בתוכה.
היא נאנקת בשקט מבלי משים. היא כבר לא ילדה והבקבוק כמעט לא מכאיב לה, אבל הוא עושה את העבודה: הוא משאיר אותה פתוחה. הפנים שלי כל כך קרובות אליה עד שהיא יכולה להרגיש את הנשימות על החור שלה. היא יודעת שאני מתבונן, יודעת שרואים לה.
"תתכווצי", אני פוקד, והיא מנסה לציית. השרירים מנסים להתכווץ בתנועה הכל-כך טבעית, אבל לא מצליחים. הגוף שלה נאבק להיסגר, לשווא.
פתוחה.
"תתכווצי!" אני פוקד בטון תקיף, מאוכזב מעט.
היא כל כך מתאמצת שהבקבוק זז בתוכה. אני יכול לראות שהיא מנסה, אני יכול לראות את התיסכול, את הגוף משתדל, מנסה, ללא הועיל. אני דוחף לה אותו חזק פנימה, והיא פולטת אנקת כאב, כאב ותיסכול.
פקק הבקבוק המשונן משאיר סימנים עמוקים על הגב שלה. היא יודעת שאסור לה להתלונן, ובכל זאת היא גונחת בכאב תחת ידי. עם כל גניחה אני מושך את הפקק חזק יותר על גבה, אלים יותר, כואב. עם כל משיכה, גופה מתגונן, מתכווץ, אבל עם הבקבוק בתוכה הגוף לא מקבל את מה שהוא צריך, לא מסוגל להסגר, לא מסוגל להתגונן, פגיע ונתון למרותי. היא לא יכולה להתנגד, לא יכולה למחות, לא יכולה לראות. רק שקט, חושך, כאב, וההרגשה הפתוחה הזו, הידיעה שלא עוזבת. גבה כבר חרוש תלמים אדמדמים ואני מלטף אותה בעדינות שמכאיבה לא פחות. לפרקים מצליף לה בישבן, לפרקים מעסה, לפעמים מנשק; הכל כואב, כל תנועה מדגישה לה כמה היא פתוחה, חסרת אונים.
היא רטובה להחריד.
אני מזיז את הבקבוק בתחת שלה, פנימה והחוצה בעדינות, בקצב קבוע. כבר לא רוצה להכאיב, רק להדגיש לה כמה היא פתוחה, לראות את השרירים מנסים להיסגר. אני ניגש אליה, בלי להפסיק, ודוחף את הזין לפיה הפתוח. היא לא מתנגדת. ההרגשה הפתוחה הזו כנראה התפשטה לכל הגוף, ואני יכול לדחוף מה שאני רוצה, לאן שאני רוצה. אני מסתפק בזין שלי בפה שלה.
אני ממשיך ככה זמן מה, דוחף זין לפה ואת צוואר הבקבוק לתחת, עד שמתרחש בה השינוי. לאט לאט היא מפסיקה לנסות להאבק, גופה מקבל בהכנעה את חוסר האונים, את מה שכבר הפך לעובדה, שהיא לא יכולה להיסגר.
עכשיו היא שלי לגמרי.
לקחתי את היצר הבסיסי ביותר של הבשר: הרצון לחופש, לשחרור, לעצמאות.
היא העניקה לי אותו.
עכשיו גם אני חופשי, משוחרר.
עכשיו אני חזק.
כולי מרוגש, האדרנלין מדגיש כל פעימת לב, כאילו כל גופי הפך לדופק אחיד, חזק ופועם.
אני מכריח את עצמי להרגע, ושולף את הבקבוק מתוך החור הפתוח שלה. אני עושה את זה לאט מאד, כשעל כל סנטימטר שנשלף, חצי נכנס חזרה. פתאום חוזרת לגוף - מבלבלת אותו - הרגשת השליטה בעצמו. שריריה שוב מתכווצים, ללא הועיל, על צוואר הבקבוק אבל היא מתאמצת להרפות. הגוף מבין שככה זה ייכאב פחות. אני מביט מקרוב, מקרוב מאד, רוצה לראות כל תנועה של השריר המשתחרר, התופס בחזרה את השליטה.
עכשיו מגיע החלק הקשה באמת.
אני מדבר אליה:
"אני עומד לשחרר אותך. ברגע שאשלוף את הדבר הזה מהתחת שלך, הגוף שלך יינסה להתכווץ, לקנות את השליטה בחזרה. את לא תתני לו. את תרפי, תשאירי את החור שלך פתוח לרווחה בשבילי. זה לא יהיה לך קל אבל אני רוצה שתתאמצי. תתאמצי לשלוט בגופך עד כדי-כך שהוא יוותר על השליטה בעצמו, מעצמו. הוא רק בשר, את יכולה לשלוט בו. מבינה?"
לוקח לה קצת זמן, אבל בסוף היא מהנהנת, מניעה בראשה במין תנועה לא בטוחה, עדינה, שילוב בין כן ולא.
"שאלתי אם את מבינה. תעני לי".
"אני אשתדל, אדון" היא לוחשת בקושי.
"לא שאלתי אם תצליחי. אני יודע שתצליחי. שאלתי אם את מבינה מה את צריכה לעשות".
"כן, אדון".
אני מביט בבקבוק יוצא לאיטו מהתחת שלה. מביט מקרוב, בסקרנות, בהנאה, מרוגש.
כשהוא יוצא, אני יכול לראות לתוכה.
היא מצליחה.
היא לא נסגרת גם כשאני פותח לרווחה את שני ישבניה. גם לא כשאני מעסה את הדגדגן שלה, השוחה במיצים שלה. היא שוכבת, פתוחה לרווחה, פגיעה, חלשה, כנועה. היא בקושי נושמת, כל נשימה מדודה בדייקנות.
אני מתכופף לאוזנה, מגביר את הקצב שבו אני מעסה את הדגדגן, ולוחש –
"עכשיו,
תסגרי".
גופה מתעוות. העוויתות כנגד החבלים הקושרים אותה מכאיבות לה, משאירות סימנים אדומים על המפרקים החשופים, אבל בעיצומה של האורגזמה שהיא חווה היא לא מרגישה שום דבר אחר. לוקח לה זמן אפילו להרגיש את החיבוק שלי שעוטף אותה בחום, באושר, בגאווה.
כן,
הבשר רוצה לשלוט בעצמו,
להיות חופשי.
פרפטום מובילה.
לפני 17 שנים. 19 בינואר 2007 בשעה 10:17
