הרהורים מהקומה השלישית

הוא יכול לשגע פילים עם הקפריזות שלו. לילה אחר לילה הוא ילך לישון איתי ובכל פעם מחדש יפסע דרכו בחשדנות והססנות לעבר מקומו החמים והבטוח מתחת לשמיכה שלי...כשהוא נרדם בסופו של יום (ובוקר וצהריים ולפעמים גם ערב) אין דבר חמים ממנו. מעין כרית חימום קטנה ואלסטית במשקל 5 ק"ג שפשוט אי אפשר שלא לחבק. עם הזמן גיליתי שזה ממכר ולפעמים אני פשוט לא מצליח להירדם בלעדיו.

נכון, הוא חשדן והססן, וכשהוא שולף ציפורניים מסוכן להתעסק איתו, ובכל זאת יש בו משהו נאיבי כזה כמי ששואל בכל פעם מחדש את אותה השאלה רק כדי לגלות שהתשובה לא השתנתה. לקח לו זמן להתאקלם, להרגיש חלק אינטגראלי מהבית. אבל בעקשנות של חתול הוא עבר את כל השלבים בהצלחה. כשאני רוצה שיעור חינם בסבלנות אני עוקב אחר מאמציו לתפוס זבוב טועה שביצע את המשגה וחדר לטריטוריה הפרטית שלו. הוא יעקוב אחריו בשקט, יבחן את צעדיו ואז ברגע הנכון יזנק לעברו. הוא לא יתייאש כשהלה יחמוק מבין ציפורניו השלופות, אלא ימשיך וימשיך עד שישיג את מטרתו או עד שהזבוב ינוס על נפשו. לזה אני קורא דבקות במטרה.

אם יש משהו שאני מחבב במיוחד זו האצילות החתולית. ההילוך הטווסי בראש מורם, לעיתים גם רגע לאחר שנפל למטה (על הרגליים אלא מה), האתלטיות, הגמישות הבלתי נגמרת- משווים לו לעולם את תפקיד הנסיך הקטן של הבית. לא לחינם הוא כבש את ליבי. אני מודה שקשה לי לכעוס עליו ליותר מכמה רגעים. הוא תמיד ימצא את הדרך להתחנף כשצריך וכמו שצריך. הוא הרי חתול -וחתול טוב יודע לקחת...