השעון תקתק עצמו לדעת כמו התעקש להפר את הדממה. בעקשנות של פרד גירד עוד שנייה ועוד דקה משעון החיים. לשעון חוקים משלו הוא למשל מתקתק מהר יותר כשאת בסביבה וזאת עובדה מוגמרת. טוב, ככה זה כשהזמן מקבל פרצוף של סמיילי. אני כבר מזמן הפסקתי לחשב את הרגעים עד לפגישה הבאה. יש משהו מעייף במרוץ נגד השעון, נגד הזמן.
הכנות אחרונות, ואני כבר מזמן לא יכול לחכות. שוקל איחור אופנתי או לפחות איחור של פאסון, אבל תמיד זה לא יוצא ותמיד זה ברגע האחרון. ואת, את תחכי לי שם בדיוק איפה שקבענו. איכשהו זה תמיד מתחיל ברע בינינו ואיכשהו זה תמיד מסתיים בטוב. למרות שזה לא חדש אני לעולם לא יודע למה לצפות. אולי זה מה שמאתגר אותי תמיד מחדש. אי הידיעה לעולם ממכרת, במיוחד למי שנולד עם סקרנות חתולית.
ואת, כבר חתולה מנוסה, מתחככת או שורטת לפי הצורך. מתחפשת לפרפר כשאת יונקת ולדבורה כשאת עוקצת, יודעת בדיוק על איזה מיתר לפרוט בליבי. ועכשיו כשתקתוק השעון מתחלף בתקתוקו של הלב אני מתאמץ להפר את הדממה במילים, כאילו שכחתי לרגע שגם ללב יש חוקים משלו, וגם הוא מתקתק מהר יותר כשאת בסביבה...
ואת כבר אישה בשלה, מתחפשת לפייה כשאת קוסמת ולערפד כשאת נושכת, משאירה בי סימנים עם טעם של עוד.
לפני 17 שנים. יום ראשון, 20 באפריל 2008 בשעה 15:37