הרהורים מהקומה השלישית

בראשית ברא האדם את האלהים. ללא ספק אחת ההמצאות המכוננות בהיסטוריה האנושית מתרחשת "רגע תמים" אחר גילוי הפחד או הייאוש. עדיין לא פסקתי פסוקי ואולי אין לדבר סוף פסוק כלל. מה נוצר לפני מה או מדויק יותר מה גרם למה. סיבה ומסובב אולי סתם צחוק הגורל המהדהד בחלל, צוחק צחוקו המתגלגל ואוחז בבטנו המתפקעת. משהו הניע את מוחו הקדמוני הכה אנושי אני משוכנע, גרם לו לתהות, לפלל, ואלי אל לייחל.

הפחד מהכלום, מהלבד. הפחד מחוסר האונים. מאין מי שיכוון ובעיקר מאין מי שיגונן, שישמור, שיסוכך. מהחיים, הרי יצר ההישרדות הוא סוד קיומנו, ואולי בכלל מהמוות, הרי מה נורא יותר מהלא נודע. ואולי זה הייאוש מאותם הסיבות בדיוק. ההבדל גדול ועם זאת דקיק. בראשית ברא האדם את האלהים. בזה אני בטוח. התלבטותי נותרה סביב אותו גורם אנושי אימננטי ומולד שגרם לכך.

לפעמים אני חושב שזה הכי נוח לחיות עם אלהים. לחיות לפי סדר יום צפוי כשהכל מוכתב מראש. לתלות כל דבר בסיבה עליונית. כן, גם את הנורא מכל. להיות מנותק מהאטמוספרה, לחיות בבועה, לחשוב שחיים שלמים מסונכרנים להוויה אחת שאין בלתה. כמו "חיים בהזמנה" עם קטלוג ורשימת הפעלה. ממש מדריך לחיים מבית היוצר שהוא, מה לעשות, כל כך אנושי. אולם כמו תמיד אותה מחשבה מסתיימת אצלי בכמה זה נורא לחיות עם השקר.

בראשית ברא האדם את האלהים. זה ניכר בכל דפוסי קיומו. אל אוהב ומקנא, סולח ומרחם, כועס ונוקם, נלחם ומשמיד, מתפייס ובונה, מתעצב ומתחרט...זה האלהים הכי אנושי שהכרתי בחיי. אולי בגלל זה כה רבים האנשים המתחברים לדמותו.