אני מתחיל לחוש את ההתרגשות. מפלס לחץ הדם עולה, המחשבות לא מרפות. עוד פחות מיומיים זה מתחיל, זה כבר כאן בפתח, עונה שלמה חיכיתי לרגע הזה. קורא כל כתבה שמתפרסמת, כל שביב מידע, מחבק כל מילה מלטף כל אות. מה יהיה?
מחשבותיי ממריאות דרך החלון, נודדות אל עבר הילד שבי, אל שנת 1987, מכבי נגד מילאנו בגמר: התקפה אחרונה, נקודה יתרון לאיטלקים, חן ליפין גומר את שעון ההתקפה, ונותן ברגע האחרון כדור לג'מצ'י שזורק אייר בול מהשלוש. מכבי מפסידה. הגביע הולך לארץ המגף. אני ועוד חבר קנינו בלונים באותו היום. תכננו לעשות מסיבה שמחה בכיתה. למחרת פוצצנו את הבלונים בעצב. לא ראיתי את הרגעים האלה מאז אבל גם אין לי צורך, התמונות חקוקות אצלי בראש כמו סרט נע בהילוך איטי. למרות זאת, אהבתי רק התגברה והתעצמה.
מאז ידענו הרבה רגעים שמחים בצד הפחות שמחים. מכבי לקחה כמה גביעי אירופה, השתתפה בכבוד ברמות הגבוהות ביותר. הביאה לי הרבה נחת וגאווה הקבוצה היפה שלי. ועכשיו, הכל מתחיל מחדש. בעוד פחות מיומיים. שוב יריבה מאיטליה. הפעם זאת סיינה שעומדת חוצץ בינינו לבין הגמר. למען ההגינות, אחרי עונה כל כך הפכפכה עצם ההגעה למעמד היא ההישג. אבל אנחנו מכביסטים, ומכביסטים רוצים לנצח, תמיד, בכל מצב, בכל אולם, ובכל שעה. ככה זה עם ווינרים.
לפני 16 שנים. 30 באפריל 2008 בשעה 18:02
