הרהורים מהקומה השלישית

יש לה את הנשיקה הסודית שלה, זו שהיא תמיד שולפת רגע אחרי שנגמרו לי המילים. היא יודעת להשתמש נכון בכוח נשיקתה הנדמה לי לעתים כמפיץ ארס משכר, הגורם לי לשכוח כמה כעסתי רק רגע בודד לפני. לא תיארתי לעצמי שלנשיקה קטנה יכול להיות משקל כזה גדול.

יש לה את החיוך הזה שהיא מחייכת כשהיא מרוצה ממשהו. פניה משתנות במן שינוי קטנטן ומלא חן. אף פעם לא גיליתי לה אבל אותו חיוך תמיד ממיס אותי. יש בו משהו פשוט ותמים ובאותה מידה פתלתל וערמומי. עם הזמן היא למדה להשתמש בתבונה בחיוך שלה ובעובדה שהוא מצליח להוציא ממני כל מה שהיא רוצה.

יש לה את המבט הזה בעיניים שיודע לקרוא מחשבות. היא משתמשת בו כשהיא לא בטוחה במשהו. מעין מפתח שהיא פיתחה לגילוי האמת. כשהוא מופיע אני יודע שהיא יודעת מה קרה עוד לפני שסיפרתי.

יש לה את היכולת לכעוס ולרתוח, לשבור את הכל, לזרוק את כל העולם ועברו דרך החלון, ובאותה המהירות לסלוח ולשכוח, להתפייס כאילו לא קרה דבר. היא למדה איך לטלטל את הספינה במיומנות עוד רגע ובאה התהפכות. או-אז היא משתלטת על הגה הסיפון ומנווטת את הספינה לחוף מבטחים. היא יודעת לפצות את "הניצול" שלה על הטלטלה העזה. הפיצוי שלה לעולם משאיר בי טעם של עוד...

יש לה את הנשקים הסודיים שלה: נשיקת ערפד קטנה, חיוך זוויתי וממזרי, מבט חוצה גבולות וכליות, וגמישות יצרית שתמיד יוצרת אצלי עניין מחודש. אז מה הפלא שאני כל כך אוהב אותה.

מואה:-)