הרהורים מהקומה השלישית

הקצתי הבוקר עם נשיקה על שפתיי, מהולה בת צחוק מלטפת ומעליה זוג עיניים הגורמות לי ללכת לאיבוד בתוכן. זו הייתה מחשבתי ההיולית לבוקר זה, הרגע אותו רציתי לנצור. יש לי "תיבת רגעים" כזו עם חריץ צר אליה אני משלשל אל כל הרגעים הקסומים-נצחיים שלי. אלה שעבורם אני חי. אלה שבשבילם אני נושם. אלה שהתגשמותם מפצה על כל הרגעים האבודים שאבדו בתהום הזמן. לפתוח יום בנשיקה זה בהחלט רגע העומד בקריטריון. רק מי שהעניין לא הפך לשגרת יומו יכול להעריך באמת רגע שכזה. לשגרה יש יכולת לטשטש את הדברים ולהקהות את חודם. מתי שהוא הקסם והיופי מתפוגגים ומתחלפים ברוטינה חסרת ריגוש ועניין. מלחמת השגרה היא לוחמה שכולנו לוחמים בה, אך רובנו נופלים שדודים בה. שוכחים להעריך את "המובן מאליו" עד שמוצאים את עצמנו כמובן בלעדיו.

יש חשיבות גדולה בעיניי לסדר היום ואיך שהוא מתחיל. אפילו כשאני נועל מנעליי, אני מקפיד לנעול רגל ימין בראשונה. זה מן ריטואל שכזה, תסריט החוזר על עצמו מדי יום. מסוג הדברים שאני פשוט עושה בלי לסטות מהם. אם זה עובד אני לא יודע. זה לא מדע מדויק. עצם הגישה היא הפואנטה, היא התמורה. אחר כך הכול כבר יסתדר מאליו.

לפעמים כשמר, או כשקר, או כשסתם אין את מי לחבק, אני פותח את "תיבת הרגעים" שלי. שולף רגע אחר רגע, מלטף, ממשש, מתנחם באותם רגעים שנצרתי, ויודע שנכונים לי עוד הרבה כאלה. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזה מעין "ניחום אבלים" פרטי אישי ושלי. כמו הלוויה שהזמן ערך לעברי. היום אני יודע שזו בעצם "הזמנה". אני יודע שהכול עניין של תדרים מקוונים ומכוונים. התבוננות ברגעים קסומים היא לא רק התרפקות על העבר, היא גם המתכון לעתיד דומה, אולי אפילו טוב יותר. במוח כבר מצויות התמונות הרצויות. חלקי הפאזל מבקשים להתאגד בצירוף הנכון. כל מה שנותר הוא לשדר את התמונות האלה אל הקוסמוס, אל האנרגיה. יצירת תמונה בהירה ונכונה כמוה כיצירת עוד רגע נצחי וקסום שימצא בסופו של דבר את עצמו משתלשל פנימה, לתוך "תיבת הרגעים" שלי...