הרהורים מהקומה השלישית

במחציתו של עוד יום עבודה סיזיפי צד את מבטי ילד הנושא עגלת סופרמרקט מלאה עצים. במחשבה הראשונה הילד הזכיר לי נמלה המסוגלת לשאת פי שמונה ממשקל גופה. במחשבה השנייה כבר טסתי במנהרת הזמן לעבר נוף ילדותי. הימים ימי האביב, בדיוק יום אחרי שהפסח מסתיים, מדורות ל"ג בעומר מציתות את דמיוננו, אסופות אסופות, אגודות אגודות נערמו להם העצים...

הייתה לי ילדות מדהימה כל כך שאני יכול לכתוב ספר גדוש אירועים וחוויות. כל יום היה מלא שמחת חיים, היה עמוס בפרטים, היה גן משחקים שמימי. גדלתי בדירה מרווחת בבניין בן שבע קומות. בניין נוסף באותו הגודל ממש היה צמוד אליו. היינו חבורה של עשרה ילדים בערך, בהפרשים של שנה עד שלוש בינינו. אין משחק שלא שיחקנו, אין דבר שלא נגענו בו, לא הנחנו דבר ליד המקרה. חג היה חג, שבת הייתה שבת, חופש היה חופש. כל יום קרקס, כל שעה חוויה, כל דקה ילדות צרופה.

אקח כמשל חג כמו ל"ג בעומר. זה היה אירוע של ממש עבורנו: איסוף העצים, רשימה מפורטת של מי מביא מה, תכנונים אין קץ. תפקדנו כמו חבורה מגובשת מבחוץ ומבפנים. הביצוע תמיד היה על גבול המושלם. אני נזכר בערגה בחבורת הילדים שהתיישבה לבסוף על גזעי העצים, נהנים מהאש, שורפים את היטלר אלא מה, ובולסים נקניקיות וקבב. כמה חיכינו שהמבוגרים ילכו כבר ונשאר לבד...איך תמיד חיכינו עד לבוקר כדי לפלח שוקו של תנובה ולחמנייה של ברמן.

הייתה לי ילדות מדהימה אין לי ספק בכלל. לא היה משחק שלא שיחקנו. מכדורגל וכדורסל, דרך בייסבול, טניס, סימני דרך, שבעה אבנים ומה לא בעצם; ילדות של בורות גוגואים, בור ערבי ובור יהודי; היו שם בתים על העץ, אופניים, מחניים, לא השארנו דבר...אני אישית הכי חיכיתי לפורים. היינו מתחלקים שני מחנות: קאובויים ואינדיאנים. אני תמיד הייתי אינדיאני מנצל את האודם שאמי קנתה אך כמה ימים לפני למריחת פניי באותות מלחמה...כמה שאהבתי את פורים. אח פורים. אח התמימות. התכנים הנאיביים שבמרקע הקטן. הערוץ האחד; קבוצת הכדורגל המקומית; החלומות הקטנים שלנו התגשמו במלואם.

יוצא לי לפעמים לחשוב על הילדים של היום. על הרחובות הריקים, על מגרשי הספורט השוממים. ילדי המחשב נעולים ומסוגרים בבתיהם, שבויים מול מסך 17 אינץ', משחקים איזה משחק מנוון שעות על גבי שעות, מפיגים את בדידותם בצ'אטים מלאי ניכור, וירטואליה ופדופיליה. אני לא יכול שלא לרחם עליהם. כמעט שבא לי לעלות על הר ולצרוח: זאת ילדות זאת?! עם כל הקדמה והטכנולוגיה, הטלוויזיה מרובת הערוצים, הפלאפונים והחיים הקלים יחסית, עדיין לא הומצאה מכונת הזמן שתראה לילדים האלה ילדות אמיתית מהי?!