לפעמים דווקא ברגעים שאני מרגיש צורך לומר הרבה דברים אין לי כלום לומר. אפילו לא מילה אחת. אירוע רודף אירוע, הכל קורה כל כך מהר ואני לא מוצא מילים. המוח מפענח אבל הלשון מסרבת להתגלגל, כאילו סנדלו אותה. היה לי יום די גדוש אתמול שהתחיל עם יום אינטנסיבי ומאומץ בעבודה שלא רצתה להסתיים, המשיך באיבוד אליפות לקבוצה שכנראה תתנחם בתואר הזה עוד הרבה מאוד שנים, והסתיים בקצרי קומוניקציה עם היחידה שיכולה לנחם אותי אחרי יום כזה...
אתמול מסתבר, כלום לא הלך לי. אמנם אני יכול להוציא פה ושם גם נקודות אור מהיום הזה אבל במבט אווירי זה בהחלט לא היה היום שלי. נהוג לומר יום שאעדיף לשכוח, אני אומר יום שאנסה להוציא ממנו מה שאפשר ואת היתר אקטלג בארכיון דברי הימים הפרטי שלי תחת המדור "תקלות". אחד הדברים היותר חיוביים היה שהצלחתי בכל זאת לכתוב כמה שורות.
גווייתו מוטלת שם, מרוטשת, מנופצת רסיסים.
שעת בין הערביים בשמיים, להקת הנשרים חגה מעגלים,
במבט רעבתני דואים מעליו, ריח דם חי עולה באפיהם, טרי, מפתה.
בצווחתם זממו נעיצות שיניהם בבשרו.
כמה זמן חיכו לה לבשורה, המתינו בפינה, הרעילו ראשה בארס היצרים.
כמה סבלנות דרושה ברגעים כאלה, סבלנות של ציידים מנוסים.
מי כמוהו יודע?!
כמו עוף החול השיק כנפיו, התרומם לו הפניקס.
בנה איבריו מחדש, יצק לדמותו תוכן, בחרבו השלופה יצא להגן על גנו.
שני יצריו הקמאיים, לשרוד ולפחד, שילבו ידיים אותה עת.
לא על נקלה יוותר, הפסד לא בא בפנקסו.
בשיניים, בידיים, בלשונו החלקה המצחצחת להבה.
מושחזת, בוהקת, מוכנה אלי קרב, יודעת שזה לא הקרב האחרון.
מי כמוהו יודע?!
לפני 16 שנים. 30 במאי 2008 בשעה 6:52
