לפני 16 שנים. 28 באוקטובר 2008 בשעה 14:25
כשהדבורה נמשכת לפרח, מתמגנטת לצוף, היא לא שואלת שאלות, היא פשוט שם, היכן שטוב לה.
------------------------------------------
כשחשבתי שכבר עזבתי, שהתיק נארז, שהארון ננעל. כשחשבתי שמחול השדים שבי נדם, הפך להלוויה, נקבר עמוק באדמה, נרקב ותם, היא הופיעה שם, הקוסמת, הכוהנת הגדולה. מכשפת במתק מילים, מרהיבה בשרביט המשפטים. בקול ספק אומר ספק לוחש, ספק מהפנט ספק מחבק, נלחמתי.
רציתי להיאבק בסופה המשברת ענפים, לסובב המערבולת נגד כיוונה, ורק חשתי איך גופי נשאב, נטמע, נבלע, למקום שממנו אין דרך חזרה. וכשהסתבכתי התפתלתי, רשת קוריה הנעתי, אז הערתי, תשומת ליבה הסבתי. העכבישה מיומנת מתקרבת אל קורבנה, בוחנת, ממתינה, סבלנות אין קץ סביב פיתיונה. שעה שכוח התנגדותי נחלש, אני משנה צורתי, כמו גולם ההופך פרפר, משתנה עבורה.
