כדי להסתכל לקנאה "בעיניים" צריך להבין מהיכן היא נובעת. האם קנאה היא דבר מולד, יצר טבעי אימננטי, שאז יהיה קשה עד בלתי אפשרי לבטלו או שמדובר במשהו נרכש, תלוי תרבות וחברה, שאז הסיכוי לשנות את התפיסה החברתית הפנימית ולהמירה בתובנה חדשה- גדולה יותר, לפחות על הנייר ...
אם לשפוט סוגיה זאת על סמך יצירתו התרבותית של האדם, ואם נסתמך על המקרא לצורך העניין נפגוש באחד היצרים הקמאיים של האדם כבר בתחילה. קין רוצח את הבל בגלל קנאתו. ומן הסתם לא מדובר כאן ברגש נרכש כי אם ברגש מולד. זהו עניין מאלף לכשעצמו שכבר בראשית סיפורי המקרא מייד לאחר סיפורי הבריאה וגן עדן אנו מוצאים סיפור קנאה ורצח. שני מוטיבים היוליים המשמשים זה לצד זה בנפשו של האדם. המקרא מנסה להתמודד עם היצרים הכי טבעיים שבנו ואינו מתעלם מהם.*
כמו כן, יש להבדיל בין סוגים שונים של קנאה. בין קנאה שמוציאה את האדם מן העולם לבין קנאת סופרים תרבה חכמה (חז"ל). הראשונה כמובן, מעלה פסולה והשנייה מבורכת ואף רצויה.
יש לבחון קנאה על רקע של מערכות יחסים ולהבחין בין קנאה בריאה ולגיטימית לבין קנאה חולנית ואובססיבית. בערך ההבדל בין רגש הלב הנצבט למראה בת זוגתך המפלרטטת עם אחר לבין אותו אחד הממתין לבת זוגתו במכונית חשוכה בפתח ביתה על מנת להתחקות אחר צעדיה.
כמו כן, יש להבחין בין גישות שונות לקנאה עצמה. בין גישה קוסמופוליטית-פוליגאמית הרואה את העולם כולו על בריותיו כגוף אחד, כאיבר אחד שאך "הופרד בשעת לידתו", וממילא הקנאה נתפסת בעיניהם דבר מיותר, לבין גישה מונוגאמית הרואה בקנאה דבר טבעי ומתבקש מאליו.
הכול שאלה של היכן אנחנו ממקמים את עצמנו. יש המנסים להעניק לבדסמ את תפקיד "הרופא" האמור לרפא "מחלה חשוכה" זאת. אולם למרבה הפליאה, אותם מרפאים עצמם באים בדמות שולטים שרוב רובם קנאים יותר ממה שהמילה הזאת מסוגלת להכיל, והם עצמם לא יחלקו את "רכושם" עם אחר/ת. יחי הפרדוקס! יחי רופא האליל!
אני יכול לקנא בבעלי הגישה הקוסמופוליטית על פתיחותם ואולי אפילו להאמין להם שהם אכן אינם חשים קנאה לזולתם (נשים לב, שגם בעידן הפרימיטיבי בו היו נהוגות מערכות יחסים פוליגאמיות האישה הנוספת הייתה מכונה "צרה" לרעותה ולא בכדי), אולם אני בוחר לחוש שמחה וגאווה שניחנתי ברגש אנושי בריא וטבעי שצובט לי את הלב כשאני מאוהב...
אין בכוונתי לשפוט אף אדם ואיש הישר בעיניו יעשה. אני אישית, לא רואה בבדסמ אינסטרומנט המסוגל "לאלף" ולדכא יצר שאני רואה בו יצר מולד. למצער, הוא יותיר עוד צלקת. יחד עם זאת, כפי שכבר ציינתי, הכול שאלה של היכן אנחנו ממקמים את עצמנו.
*אין בכוונתי לטעון שהסיפורים במתכונתם הנוכחי הינם היסטוריה צרופה. לכל היותר הם מגלמים בתוכם רסיסי מציאות היסטורית. בגופם הנוכחי הם נראים כמיתולוגיה צרופה בעלת אופי אטימולוגי. יחד עם זאת, בהחלט יש בהם מוטיבים המלמדים על נפשו של האדם באשר הוא, ולכן מצאתי לנכון לעשות בהם שימוש דידאקטי.
לפני 15 שנים. 31 באוקטובר 2008 בשעה 6:17
