הרהורים מהקומה השלישית

מתחת גלגלי הדמיון, על פסי השפיות, בין שקשוק לתחנה, בין מציאות לחלום, בין שקיעה לפריחה, בין סערה לדממה, ניצב לו הצל המוארך. חומק בין החרכים, לוחש מתוך הסדקים, לחש נוגה על ליצן עצוב, ששואף מלוא ריאותיו על הקצה, שנושף מלוא קרביו על פני תהום פעורה, ותחתית אין לה. ומבטו נוקב, חודר, מוחק אלף מילים, ומשפטו בודד, צורב, מחלחל ומפכה, מטלטל את השקט, מעיר את הרוח, מנביט את הגן בטיפות אהבה.

וכשיסתיים לו הצל יתחיל בו האיש, יקרום עור וגידים, יגדל ידיים, יוליד רגליים, על שפתיו אודם החיים, בלשונו נכישת הנחש. עירום ועריה ייאבק בשדים, ויוכל להם, ויביסם. ומתוכם יצמיח גבעול, עלים ופרח, ודרכם יביט בזריחה.