הרהורים מהקומה השלישית

קור חודר עצמות, אלף מילים שלא אומרות דבר. במרתף החלומות, השדונים קמים לתחייה, ביער הפיות המכונפות, חידות מגיעות לפתרונן. במטה של קסם, בהבזק של אור, מגרש את החושך מפתח ביתי. חלום של לילה, כישוף של חצות, אור הנר מאיר את הבדידות, את המיטה הגדולה שחסרה אותך, את הידיים המלטפות המתערבבות בסדינים. בכלוב החטאים מצאתי את אשר שאלה נפשי. בדרך לא דרך, בשחר לא יום, ביקשתי, שאלתי, דרשתי, צרחתי. שם ציוויתי עולם ומלואו פרוש לרגליי, כשטיח אדום לרגלי המכובדים, שועי עולם.

צינה מקפיאת דם, עורבים תרים אחר שאריות פגרים, שהותיר עבורם הנתיב המהיר. הרעש מרחוק לווה באור גדול, שכובה בעשן והושתק בצרחות. הילד שבי כבר לא משחק מחבואים, הוא מזמן גילה את מה שהתאמצתי להסתיר, שאין פה כלום בעצם, רק אסופת בריות החוששות להיוותר לבד, להזדקן מול מראה. כמה אומץ דרוש להביט לה בעיניים, מבלי להיצרב מהחיוך הזה שלה. כמה כוח יש לה, לנפש מלאת קמטים אחת, המתעקשת לקום כל פעם מחדש, ליישר פניה, למתוח איבריה, ולצרוח: חזרתי!