היא נותרה בדיוק כפי שזכרתי אותה, רק יותר בשלה, יותר רגועה, יותר בטוחה בעצמה. וזה מצא חן בעיניי. אפילו מאוד. מבחינת המראה החיצוני מעולם לא היו לי תלונות. וכי לאיזה גבר שפוי יהיו תלונות למראה אישה חתולית בגובה 170 ס"מ, שיער שטני, זוג עיניים ירוקות ושובבות, מבנה עצמות לחיים מסותתות כביד סתת, שפתי נשיקה בשלות, עור בהיר, אירופאי, מבנה גוף רזה...
זה היה משעשע להביט בנו מהצד מנסים לראות סרט כשלשנינו היה ברור שזה לא יחזיק מעמד מעבר לסצנת הפתיחה. הלהט שבאוויר כאילו מעולם לא נמוג בינינו. זה היה אך טבעי שנמשיך מאותה הנקודה שהפסקנו בפעם האחרונה...
למחרת היא אמרה לי שהשתנתי. שאני לא אותו אחד שפגשה בפעם האחרונה. את האמת גם היא השתנתה. וזה מוצא חן בעיניי, כבר אמרתי? אני דווקא לא הטיפוס שהולך אחורה. אני תמיד שואף קדימה, לעבר יעדים חדשים. אבל איכשהו בין כל הנשים שהכרתי לאחרונה היא שימשה לי כאי של שפיות. אז למה לא בעצם?!
לפני 15 שנים. 11 בינואר 2009 בשעה 15:55