לפעמים זה נראה לי רחוק, כמו חלום מסוף העולם, שנחלם פעם אחר פעם במחזוריות אין קץ. כאילו שיש איזה אוקיינוס המפריד ביני לבינו, שאני צריך לחצות בסירת משוטים. ולפעמים אני יודע, שהכול יכול להתהפך ברגע אחד קטן של חסד, בהברקה רגעית של הנצח, בשבריר של יהלום מציאותי.
אף פעם לא הייתי זקוק להגדרות כאלה או אחרות. אין בי צורך להכריז על עצמי כעל שולט או וואט אבר, אבל חסר לך שלא תקראי לי אדוני במקום הנכון. אף פעם לא הייתי השה המובל בעדריות. איכשהו תמיד מצאתי את הדרך לבעוט או את הפרצה להימלט, להניס את נפשי ו/או את גופי מבלי שוב, אבל תמיד נטלתי משם את הטוב בעיניי, כמו פרפר המוצץ את צוף הפרח.
לפעמים זה נראה לי הזוי, כמו דמות במחזה סוריאליסטי שיצר אבק הזמן. כמו יום וירח בשמיו, כמו עולם ועננים למרגלותיו, כמו נשיקתה המתוקה של אשת הערפד שכולה מוות בייסורים. ועדיין, אני לא אפסיק לחלום, ולא אפסיק לקוות, ובטח שלא אמנע עצמי מלרצות את חלקת האלהים הקטנה שלי, כשגם את אגם הברבורים הקפוא אמיס ברצותי...
לפני 15 שנים. 27 בפברואר 2009 בשעה 21:17