אני עומדת לידו כשהוא משלם לבחור על האזיקים והשוט החדשים.
הוא נותן לי אותם ביד שאחזיק כדי שיוכל לפנות את ידיו – הוא פונה אלי ואומר: את יכולה לשים אותם על הידיים במקום סתם לסחוב אותם...
המשכנו להסתובב במקום, ונכנסנו לplay room, הוא נעמד מתחת לקרס שתלוי על גלגלת ומסמן לי עם היד – בואי.
ואני מבוישת כמו ילדה ביום הראשון בכיתה א' מתקרבת בצעדים כבדים ואיטיים
הוא רואה את הפחד בעניינים – אבל לשם בדיוק הוא מכוון...
ידיים למעלה הוא אומר בקול חלש וסמכותי.
ואני כמו כלבה טובה. מצמידה ומרימה את ידי באוויר.
הוא תולה את ידי שעליהם האזיקים על הוו ומתחיל להרים את ידי בעזרת הגלגלת מרים ומרים עד שכל גופי מתוח למעלה ואני כמעט ועומדת על קצות האצבעות. כבר מרגישה את הכאב על הזרועות והגב המתוח.
הוא לוחש לי באוזן: את לא מסתובבת ולא זזה. נשארת עם הפנים לקיר. כן מאסטר. לחשתי.
המחשבות רצות בראשי. מנסה לכמת את מספר האנשים שבחדר, מרגישה את מבטיהם חודרים אלי דרך גבי ואני לא יכולה להסתובב ולראות. הדבר היחיד שראיתי הוא הצל שלו שמשתקף על הקיר.
מכה! – רצועות העור של השוט החדש שהוא קנה לפני שעה קלה מטיחות את עצמם על גופי בדיוק רב.
עוד מכה ועוד אחת. הכאב מתחיל להתפשט עם כל מכה ולהתעצם. כל כך התגעגעתי לכאב הזה. כמה הוא חסר לי...
ולפתע צילו נעלם מחפשת עם עייני מנסה לתור את צילו... מכה! קרובה יותר, חזקה יותר, חמה יותר.
הוא התכופף, סטר לישבני עם ידיו החשופות והוא ממשיך, הזרמים בגופי משתלטים עלי...
הוא פונה אלי ואומר: אני מוריד את המכנסיים שלך. אני מישירה אליו מבט של: מה? בפני כולם?
ראיתי ששמת את התחתונים הסקסיים והאדומים שלך. לא סתם שמת אותם, נכון?
אני משפילה את מבטי, רוצה-לא רוצה ונכנעת. המכנסיים כבר למטה.
מטח של הצלפות על ישבני החשוף ועל גבי – אני מתמכרת לכאב הנפלא...
חכי פה ואל תזוזי סנטימטר. תיכף חוזר ואז... שקט.
?!?!
שומעת רק לחשושים וקולות מאחורי ברקע ואני כמו משוגעת מחפשת את צילו על הקיר
לא יודעת כמה זמן עבר. 10 שניות, דקה או 2 דקות. זה הרגיש לי כמו נצח
כבר הרגשתי איך השדים בראש מתעוררים ובשנייה כבר העיניים שלי נהיו רטובות ואז נגיעה קלה בגבי, הצל שלו חזר. זה הוא. מייד נרגעתי למראה חיוכו. נבהלת שהלכתי כלבונת? כן מאסטר. בחיוך מבויש.
הוא חזר עם כוס קרח והעביר את הקוביות על ישבני הלוהט, איזו הרגשה נפלאה.
עוד כמה הצלפות, עוד כמה נגיעות קרח, ואני כבר מקופלת (עד כמה שאפשר להיות מקופל בתנוחה שהיתי בה) מכאב, מרגישה את הדם זורם (יותר נכון משתולל) בחוזקה אל הגב, הישבן, הירכיים, צידי הגב ובעצם לכל מקום אליו הגיע השוט בעזרת ידו המיומנת של המאסטר שלי.
מגע של ליטף היה הניגוד המושלם לכל התחושות שחשתי ויחד עם זה היה בדיוק הדבר המושלם שהיתי צריכה לחוש.
כבר לא הפריעה לי שכולם מסתכלים, כבר לא הפריע לי שמכנסי מופשלים הייתי איתו והייתי שלו.
הליטוף והמגע שלו הרגיעו את גופי. הורדתי מה-וו וקיבלתי חיבוק דוב גדול וחזק,
שקעתי בתוך החיבוק מתענגת עליו נוצרת אותו.
כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה, בטוחה יותר, חזקה יותר, אוהבת יותר.
תודה מאסטר שלי על לילה נפלא וסופ"ש מדהים.
תודה.
לפני 16 שנים. 30 במרץ 2008 בשעה 10:42