הרבה ומהכול

כמידי פעם, ישבתי אתמול בעבודה ועברתי על תמונות שגולשים העלו לכלוב. פורנוגרפיה בידיאסאמית חובבנית היא תחום מסעיר ולא רק במובן המיני של המילה. מצאתי את עצמי מקנא באיזשהו גבר זקן, שמן ומרוט למראה שנותן עבודה רצינית למראה על אי אילו נשים מזדמנות ברמות משתנות של אטרקטיביות. למה העלוב הזה מצליח להתארגן על הפקות מרשימות שכאלו בעודי מלקט פירורים מתחת לשולחן?

ואז אני מזכיר לעצמי שאני עשיתי את הבחירות שלי. ומי שבחר בבורגנות לא יכול לדרוש לעצמו את מלוא השלל של השוליים.

לא במובן הדידקטי של המילה, אלא במובן החוויתי.

הבלוג שלי כאן וכל ההתנהלות שלי פה בקהילה, מזערית ככל שתהיה, מלמדת אותי ענווה.

ברוב הפינות של החיים, אני הוא טורף העל, זה שאין לו אויבים טבעיים. משכיל, נאה, גבוה, אשכנזי, עובד בהייטק, אישה וילד. ספסימנט מובחר של הבורגנות הישראלית.

ופה? פה אני עוד נשוי חרמן שמחפש זיונים, ועוד אחד עם כללי אתיקה שרירותיים שגורמים לו לעשות גם את זה בצורה מאוד מוגבלת. פה אני הישות שמוזכרת בצורה מפורשת בכרטיס של כל אישה, תחת הכותרת "לא לפנות!".

אני מתבוסס בענווה הזאת והיא טעימה לי כמו קינוח מסורתי של תרבות לא מוכרת, משהו לא מוכר אבל נעים. עד כה אני די מרוצה משהותי פה, והדממה בה היא שרויה.

מה עושים איתה, עם תקופת היובש הזאת? מתחילים עם בחורות בכלוב?

שום דבר מעניין לא קורה איתי. גרוע מכך, לא נראה לי שמסתמן בעתידי הקרוב משהו ששווה לחכות לו.

אתן קוראות ואומרות - סתכלו את החצוף הזה, הוא נשוי ומתבכיין על זה שאין לו זיונים מהצד בקרוב. ובכן, הזהרתי מראש שאני לא הולך לנסות אפילו לצאת פה איזה דמות מופת. גם לי מותר שתהיה לי זירה בה אוכל לצאת אידיוט. זבל. אפילו לוזר. יש בזה משהו משחרר.

כי צריך איכשהו למלא אותו.

אני יושב מול המחשב והאצבעות מובילות אותי לכל המקומות שלא כדאי לגלוש אליהם דרך העבודה. והכלוב הוא כנראה הפחות גרוע שבהם.

לפעמים, כשמשעמם לי, אני נכנס ומבצע עדכון תקופתי בכל מיני דפי פרופיל ותמונות ובלוגים ועדכונים של כלמיני מאהבות מן העבר. בודק. רואה מי בדיוק נפרדה מחבר והעלתה תמונה עליה אפשר להגיב במחמאה. מי כותבת בבלוג היענו סודי שלה על חרמנות שאינה יודעת פורקן. לפעמים אני סתם מתפלש ברכילות.

בגלל שאני נשוי, זה מרגיש לי קצת דוחה להתחיל עם מישהי באגרסיביות. להפוך לעוד אחד מעדר המתוסכלים שמחפשים, כמו עדת זבובים. אפילו כשאני מקבל דרך הבלוג מיילים פרטיים עם איזה בדל מחמאה אני מגיב בקורקטיות ולא מתנפל. מחכה שהבעת העניין תבוא ממול לפני שאני עושה חצי צעד.

אני כמו נמר זקן שסוחב פציעה ישנה. כישרון הציד היחיד שאני מתיר לעצמי הוא סבלנות.

כפי ששמתם לב (עלק), אני לא כותב פה הרבה, חרף הבטחותי. הבטחתי לספר לכולכם איזה עלוב אני, אבל לאחרונה אני מתכתב לא מעט עם מישהי שנתקלתי בה פה ואני מתחיל לחשוב על מה היא תקרא ומה היא תחשוב ומזה לא יכול לצמוח שום דבר טוב.

על מנת לשבור את הדפוס הזה, אני אנצל את הבמה הזאת כדי לפרט את הפנטזיה שעברה לי בראש לגביה, קצת אחרי שהתחלנו להתכתב. הקוראים חדי העין יוכלו לנסות לבנות מתוך הפנטזיה עצמה איזושהי תמנת מצב של העליבות שלי, מכיוון שאפילו בפנטזיות שלי אני לא חותך פינות באשר לאפשרות של דברים לקרות.

תהנו.
------------------------------------

"קחי יום חופש. תגיעי לכתובת הזאת בעזרת רכבת. לבשי שמלה, בלי תחתונים או חזיה. קחי איתך בתיק קונדומים, KY, אביזר כלשהו לכיסוי עיניים, מגבונים, ספר, סנדוויץ' ובקבוק מים. כשתגיעי לכתובת תתקשרי".

היא מתקשרת ואני מנחה אותה לקחת את המעלית של בניין המשרדים עד לקומה האחרונה, ואז להיכנס לחדר המדרגות ולעלות לגג. לחכות לי שם. אני מחכה כמה דקות ואז מתקשר אליה. "שימי את כיסוי העיניים עליך וחכי ליד הדלת".

אני פותח את הדלת לגג. היא עומדת מולי, מכוסת עיניים, בשמלה קצרה. אני לא אומר מילה, רק נועל את הדלת מאחורי. אני פותח את דלת ההזזה המובילה למרפסת החיצונית. אני אוחז אותה בשערותיה וגורר אותה אל המרפסת, ואחר כך סוגר אחרינו את הדלת. אנחנו בחוץ. מי שעיניו לא מכוסות יכול להתבונן ולראות מולו את הים ועוד אי אילו בנייני משרדים נמוכים יותר. בכיוון השני יש כביש ראשי ועמוס. מאחורינו החלל הפנימי של הגג ובו חדרי השירות של המעלית. סביבה רועשת שאי אפשר לשמוע בה רעשים ספציפיים. אני מורה לה להרים ידיים. כשהיא מצייתת, אני אוחז בשולי השמלה ומושך אותה למעלה, מעבר לראש. עכשיו היא עירומה מלבד סנדלים וכיסוי עיניים, ואני עוצר להביט בה.

היא חמודה, טיפה מלאה. אני מלטף לה את הלחי. היא שלי לעכשיו. שלי. ואני הולך לנצל אותה עד תום.

אני לוקח את השמלה שלה ומכין ממנה מעין מחצלת, כדי שתוכל לשבת על החצץ במרפסת. במילים מועטות אני מושיב אותה על שמלתה המקופלת. אני נעמד מעליה ומפשיל את הג'ינס. הזין שלי, שכבר כמה דקות כואב מרוב נסיונות לפרוץ החוצה, נושם לרווחה. עכשיו הזין עובד מהסביבה הלחוצה של המכנסיים אל מקום נעים ומנחם - הלוע של שפחתי המושפלת, שיושבת עירומה על שמלתה, שמונחת על חצץ מלוכלכך, פותחת פה שממתין לזין של גבר אותו לא ראתה מעודה. אני מכוון את הזין אל הפה שלה ומתחיל לדחוק אותו בעדינות. בהתחלה היא מנסה להחזיק אותו אך מכה מהירה על היד המושטת מבהירה את רצוני - בלי ידיים! אני מחזיק חזק בשיער שלה ודוחף את הזין שלי עמוק אל תוך הפה ומשם - לגרון. אני מגוון - קצת דחיפות איטיות וחזקות, קצת פמפומים מהירים - שלא תתרגל. תחושת חוסר הנוחות הפיזית שלה מתגברת משיעול לשיעול, וכשאני מוציא את הזין, נמתח בינו לבין פיה חוט ארוך של רוק סמיך. אני מושך אותה בשיערה למעלה, לעמידה.

אני משעין אותה על המעקה. הוא עבה ומאוד רחוק מהשפה עצמה, כך שאין פה איזה מצב מפחיד, אבל היא עם עיניים קשורות כך שהיא לא יודעת את זה. היא רק שומעת את המכוניות והמנופים. אני מקפל את גופה כך שרגליה עומדות על הרצפה וגופה מן החזה ומעלה נשען על מעקה הבטון, ואז אני שולף את החגורה מהג'ינס. אין הרבה זמן לבזבז ולכן אחרי מעט מכות עדינות אני עובר להלקאה נמרצת, כזו שבמהירות משנה את גווני העור של הישבן. אני מצליף גם כמה מכות נמוך יותר מן הישבן, על הירכיים הרכות, שיכאב באמת. שפחתי גונחת מכאבים. כשהיא צועקת חזק מדי אני ניגש אליה, צובט את אחת הפטמות ונוזף בה. אחר כך אני חוזר להצלפות.

כשהתחת שלה אדמוני מספיק אני נוטש את החגורה ומחפש את הקונדומים והKY בתיק שלה. אני נעטף ומזליף מעט KY על קצה הקונדום. אני נעמד מאחורי ומכופף את ברכי, מנסה להתאים בגובה. יש בינינו הפרש עצום בגובה ובמאסה, ומתכונן מהצד היה וודאי רואה זאת כענק הבא לעלות על נערה זעירה. אני מכוון את הזין שלי אל פי הטבעת שלה ומתחיל ללחוץ. אני בכוונה נמנע מהכנה מוקדמת כלשהו של הרקטום הזה - אכניע אותו בחדירה אחת. אני לוחץ חזק יותר, מרגיש את הזין שלי נדחק לתוך כניסה קטנה שטרם התרחבה מלא הצורך לקלוט אותו במלואו. אני אוחז במותניה ודוחף חזק ולאט. הזין שלי נדחף לתוך התחת שלה ואני שומע אותה זועקת זעקה צרודה של כאב ותענוג.

כשאני כבר בתוכה אני מזיין אותה בדחיקות ארוכות ואיטיות, ואחר כך בפימפום מהיר שסוחט ממנה קריאות בקול גבוה, מעט מעורר רחמים, של איזושהי חיה לוכחת עשב שנלכדה בלסתותיו של טורף. אני נועץ את עצמי עד הסוף בתוכה וגומר. אני יוצא ממנה ומוריד את הקונדום. אני מושיב אותה שוב על השמלה המקופלת. אני סוחט את הקונדום אל תוך פיה, שישאר לה טעם טוב מכל מה שהיא חוותה עכשיו. אני מכניס שוב את הזין שלי לפה שלה, לניקוי אחרון. אני משתמש במגבונים כדי להסיר מעצמי שאריות אחרונות.

"חכי פה חצי שעה. יש לך אוכל, מים ומשהו לקרוא. אני אתקשר לפני הפעם הבאה. תורידי את הכיסוי אחרי שהדלת נסגרת". אני יוצא ונכנס למעליות. עוצר בקומה שלי. חוזר למשרד שלי. מטפל בענייני, אבל שם עין על השעון. כשחצי שעה חולפת אני מתקשר אליה שוב. "שימי שוב את כיסוי העיניים וחכי לי ליד הדלת". וכך שוב ושוב, עד שלאחר כמה פעמים נגמר לו יום העבודה. אני נושק לה, מורה לה לחכות עם כיסוי העיניים עד שהדלת תיסגר, והולך הביתה.

אז למה את שולחת לי מסרים?
-כי אתה מעניין אותי.

כעבור שבוע אני מוצא את עצמי תופס אותה חזק, קווצת שיערות בכל יד, מוצמדת לאוזניים. הזין שלי קשה כמו שיש, נדחק חזק ומתוח לתוך הגרון. אני שומע את ההשתנקויות אבל לא משחרר, עד שטיפת רוק נורית מהאף שלה. אני נותן לה שניה לנשום ומשכיב אותה על גבה, כך שאוכל להמשיך לבעול את גרונה אבל גם להתחיל עם אגודל בתחת, כהכנה. האנחות שלה, כתוצאה מאותו אגודל, מוחנקות על הזין שלי. אני יותר מרגיש אותן כוויברציות מאשר שומע אותן ממש.

יחסית למישהי שלא נותנת צ'אנס לנשואים, נראה לי שהיא די רטובה. אני מציין לעצמי את העובדה הזאת כשאני סותם לה את האף עם שתי אצבעות.

פגשתי אותה לפני אי אילו שנים. הייתי אז בן 20 והיא באזור ה26-7. אני זוכר שהייתי מסתכל עליה בתור משהו מתוחכם, נוטף מין, בלתי מושג. אחרי כמה שנות ידידות אינטנסיביות יותר ופחות, הקשר התנתק עד שחודש לא מזמן. אם כבר, אמרתי לעצמי, בוא נלך על זה.

הלכתי על זה.

בהתחלה הכול היה מוזר. בכל זאת, היא רואה בי מישהו שהיא מכירה מאז שהיה כמעט ילד, ואני בכלל מגיע לזה עם ציפיה של שנים. מתכון הרה אסון. שתינו כמה כוסות יין וחלקנו ג'וינט, אבל המוזרות עדיין עמדה באוויר. גיששנו לגבי גבולות, והיא אמרה לי את המשפט פה בכותרת. אבל כשהתחלנו העסק תיקתק יפה, והיא שרדה כמה דקות בהן התחת הלבנבן שלה הותקף בברוטאליות עם סוליה של כפכפי קיפי. העור אמנם נצבע בצבעים עזים, אבל הערכתי שלא ישארו סימנים ליותר מיום יומיים.

אחרי זה פישקתי את ישבניה, לחכתי מעט את הרקטום שלה, הלבשתי קונדום והופ - אני רוכב עליה, עמוק בתחת שלה, והיא נאנקת ומדי פעם אני מרגיש שעובר גל כזה בכל הגוף שלה, גל של כאב ועונג שגורם לה לאבד שליטה מלאה בתנועה שלה. היא גם מוצצת מחוננת, לקחה אותו עד הסוף פנימה, עשתה קולות השתנקות כמו שאני אוהב, אבל לא נכנעה לרפלקס. היה מהנה.

איך אומרים למישהי כזאת, שהיא בשום פנים ואופן לא "שלי", שהיא צריכה לגלח את התחת שלה כי יש לה ממש פרווה היקפית? לא להכול יש פתרונות.

לא ולא. העליבות שלי דומה לעליבות שלכם. יתכן שהעליבות שלי אפילו מוסווה טוב יותר בסמלי סטטוס אותם העולם המודרני מכבד ומעריך.

כולנו עלובים ומגוחכים, איש בדרכו שלו. כולנו מחפשים את השטות הסתמית שמבדלת אותנו מן ההמון. איזו התנשאות ממלאת אותי כל פעם שאני נשחף לשכונת היוקרה הפרוורית שאני חי בה. כמה מוגבלים החיים של כל הבורגנים המשעממים האלה והחיים נטולי ההפתעות שלהם.

אבל לאן מתנקזות ההפתעות בחיים שלי? לעשן ולאונן בבוקר?

אה, כן. פעם בחצי שנה בבמוצע אני נפגש עם מישהי שאינה אשתי. לא כל כך חשוב מיהי אותה אחת ואיך היא נראית. רק שלא תהיה טיפשה ממש. כשהיא טיפשה ממש אני מרגיש מנצל. לא משנה.
פעם בחצי שנה אני נפגש עם מישהי, ומכאיב לה, משתלט עליה, כובש אותה ומשתמש בגוף ובנשמה שלה.

אחרי זה אני חוזר הביתה ויש לי על מה לאונן בחצי שנה שלאחר מכן, בעודי מסטול.

[אני לא יודע מאיפה להתחיל את הפרויקט הזה. נתחיל בהכי קדימה ולאט לאט נחפור, לעומק ולעבר]

אתמול הלכתי לישון בידיעה שאני צריך לקום בשעה סבירה לעבודה כי יש אנשים בסניף האירופאי שלנו שמחכים לתשובות ממני, ושיש לפחות מישהו אחד שאני צריך לשבת איתו לפני שאני יכול לייצר איזשהי תשובה סבירה, והם ביקשו את זה על הבוקר, בלה בלה בלה.

היום תור אשתי להתעורר עם הילד ולקחת אותו לגן, ואחרי זה היו לה עוד שלל סידורים אז שמתי שעון לשעה פסודו מוקדמת. עד כאן תוכניות.

בפועל קמתי כמה דקות אחרי צלצול השעון (הייתי הרוג מעייפות, נשארתי לראות ליגת האלופות אתמול). התעוררתי וגיליתי בית ריק. קמתי, שתיתי כוס קפה וקראתי קצת עיתון.

ואז הורדתי שאכטה נאה וישבתי לאונן מול Facial Abuse, פורנו טוב שמאוחסן אצלי על ההארדיסק בדרך קבע. אחרי זה מקלחת, והגעתי לעבודה כמעט בזמן, סוג של הישג.

היום בדרך לעבודה גמלה החלטה בליבי - את הפלטפורמה הזאת אנצל כדי לכתוב על עצמי כמו שאני - יצור מגוחך.

אני לא יותר או פחות מגוחך מכל אדם אחר שאתם מכירים, למען האמת. אני לא מכיר אישית אף אדם שהוא לא מגוחך. אבל עד היום, בכל מקום שיצא לי לכתוב בו (או להציג את עצמי בכל מדיום אחר) תמיד ניסיתי לצאת כלי.

לא עוד!

אני הולך לנצל את הפלטפורמה המכובדת והאנונימית הזאת ע"מ לפרוש את דמותי הצטברת כפי שאני חווה אותה מבפנים, בניגוד לפסאדה אותה אני מתחזק ביומיום.

תאחלו לי בהצלחה, אני מקווה שאתמודד עם כובד המשימה.