גם וגם

נכנסתי במיוחד כדי לברך ולאחל וגיליתי להפתעתי שכבר שנתיים ויותר לא ביקרתי פה, בטח שלא לכתוב פוסטים סתמיים של תלונות, תיאורי חיים ושאר מריעין בישין.

אבל, 

יש סיבות שמקדשות את התירוצים הקלושים והנני כאן כדי לתזכר, מילונגה יקרה, שיש לך יומולדת היום וזאת סיבה לגמרי נפלאה לשמוח, לחגוג ולחייך, 

כי חושבים עלייך

וזוכרים

כי חברות, גם אם לא מתראים בה בשבע השנים הרזות וגם אם מדברים לעיתים רחוקות, היא תמיד תהיה שם בזכות מי שאנחנו, בזכות השנים המלאות והטובות, בזכות מה שידענו להביא בעבר ומה שנישאר בהווה ולעתיד.

רציתי להביא בעיקר חיבוק,

לאחל לך שתמשיכי לנוע על הגלים, ולדעת שגם אם יש סינוס נמוך ובר חלוף, הרבה יותר יפה לך שמה למעלה בפסגתו ולכן את תמיד יודעת לעלות עליו בסופו של רגע. 

מאחל לך שפע חיוכים וכמה חברים במידה שתבחרי ואיזה חמוד או שניים שינעימו לך את הזמנים.

באהבה 💜

גם

מתקשרת ללא הרף.

נו, מתי אתה כבר מגיע?

ואני עונה לה סבלנות, אוטוטו, אני כבר אורז, זה עניין של מספר ימים בודדים.

והיא מנדנדת ומתרגשת לבואי.

ואני חצי שואל חצי מבשר לה שאגיע הפעם עם חבר, שיעשה לה נעים, שיחרוש אותה על ארבע

ספק 4X4, לא יודע איזה רכב הוא שכר.

וגם את אחיותיה בלאד וטרייסט על החוף.

וההתרגשות בה גואה אף יותר ומספרת שהיא תהיה רטובה.

לא רציתי להביך אותה ולהגיד לה שאני אישית מעדיף אותה חמה ויבשה.

מצידי שלובלי תיתן לי כל מה שהיא יודעת, אני כבר אתענג על כל מחוזותיה בדרכי,

על צריחיה הזקורים, הפתולים בסימטאותיה המוארים באור ירח,

ועל כל האגמים שאשאיר מאחורי.

!Ljubljana, here we come

כמה התחבטויות יכולות להיות בראש אחד.

וכשהן דועכות מתחילות ההתלבטויות.

ואז הזמן מקבל החלטה משל עצמו

כי גם להישאר על הגדר או מצידו האחד, בהמתנה לניסים, זאת החלטה.

ואני חושב לעצמי עד כמה אני מצטער שלא הקדמתי אותו כדי לקבל החלטה משל עצמי.

אפשרי עוד להתחרט?

אם אני נמצא בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, בראש ובלב.

גדוש במחשבות ורצונות

פועל במספר מישורים רב 

מתזז תאי מוח משמאל לימין ומלמעלה למטה, אין ספק שלא מעט מהן נופלים ארצה ואין את הזמן להרים אותם.

דורך במרוצה וממשיך הלאה.

משנע תאי דם בין החדרים והעליות, חלקם מתפוקקים, סוחבים חמצן שאוזל בדרך בעקבות שימוש אישי

אם כמה אנשים נמצאים בי בעת ובעונה אחת, בלב ובראש

זה אומר שהסכיזופרניה משתלטת עלי?

הגוף שלי מתפזר לאלומות אור בוהקות בחלל.
מתפרק למליוני כוכבים המנצנצים ומאירים בזהב.

חבל שאתה לא יכול גם להרגיש את אותו הדבר אלא רק לשמוע ולראות, לטעום ולחוות.

דרכי.   

היא רואה בזוית העין את המאזניים העתיקים שלה. מאזנים שמלווים אותה מבראשית.

אותם מאזניים כבדים שמנתבים את דרכה, עוזרים לה לברור בין אור לשחור.
מתנודדים להם בזמן שהיא מביטה במסך המתמלא מילים.

מילים שעושות לה נעים, מילים שהיא מקרבת אליה ודוחה.
מרגישה את רוחה מרחפת קלות בידיים גדושות להניח בצד אחד של המאזניים את ההנאה שהיא מפיקה כזהרורים
ובצידו השני היא מניחה את החשש והפחד כגוש פחם.

מתיישבת בחזרה למחשב בתהייה, מה יקרה הפעם.

אלו משפטים יתעופפו לחלל החדר ומה הם יחוללו בה.
ומכל משפט נוסף היא מקבצת את המשמעות ובוררת את המילים, מציבה על כף המאזניים מי לחסד ומי לשבט.
בוחנת מקרוב את תנועת הכפיים, מוח שקול ללב השקול למוח.

משפטים במינונים שונים ובמשקלים שונים
כשזה מרגיש לה הרבה מדי, מתקרב מדי,  היא שוקלת לכף החובה ואם זה זוהר בקלילותו היא שוקלת לכף הזכות.
וברגע של שפיות רגעית, מנערת את ידיה מהמעמסה, שומטת את כל שאספה וביד קלה הודפת מעליה את בוחן הכליות המלווה אותה כל כך הרבה שנים.

עכשיו היא לא יודעת כלום אבל יודעת הרבה יותר.

מחייכת ומתיישבת להקליד משפטים חדשים.

אם הצעתי את ההצעה הזאת לשולט:

XXXXX

אתה בא הערב לשבת בגינה עם כוסית וויסקי ולצפות בירח המלא זורח מעל ההרים המוריקים ומאיר באור נגוהות את העמק לקול ייללות התנים?

זה אומר שאני רומנטי?

כאלה של פעם. 

והמטירו עלי רצונות. 

ששכחתי כי אפשר לבקשם. 

או לתהות אם הם קיימים ומותרים. 

רצונות של חיים. 

מחשבות על עונג

ושמיים פתוחים. 

כי שערי שמיים נעולים זה גרוע אף מגן נעול. 

ומה שניתח משם למעלה

אני זורק לאלוהי הרצונות בחזרה. 

והוא מחייך אלי ואומר:

לא, אלו הם כולם שלך,

כי גן העדן הוא גן פתוח, אני רק זרעתי בו מוקשים שאתם מכנים הפרי האסור. 

תשתעשעו ילדי ותישחקו, בסופו של דבר החיים הם עכשיו ולכל אדם יש את התפוח שאורב לו ליד הנדנדה. 

בום. 

סוף דבר. 

יש ימים של שקט

ואנשים שאלו הם שיגרת חייהם

חיים בפאזה אחרת, עם מבט זחוח אחר בעיניים

היכן הם אותם ימים, מובטחים כמו הארץ שלא קיימה.

נארזו היטב על-ידי אותם אנשי הרוגע והוסתרו בחשאי

וכל הימים האחרים, נותרו לאאסף על ידי ועל ידי הדומים לי

שכמותי, זה לא מספיק
והנורא - 
שבכל אותם רגעים,

מנצל כל רגע בניסיון לרדוף אחרי זנב, שאני אפילו לא יודע אם הוא באמת שלי.

"8 ימים ואין זכר לסימנים"

כך אני אומר לה 

"איך אתה יודע תמיד במדוייק מתי הסימנים באשר הם יעלמו לחלוטין?" היא שואלת.

טוב אז הגיע הזמן שאחשוף את הסוד

פיתחתי נוסחה מורכבת שהוזנה למחשב פשוט לעיבוד נתונים החפה מטעויות.

מוצע למכירה לכל החרדים שאינם יודעים לקרוא סימנים או למוזמנים לחתונה של הבת דודה שהיא בעצמה משתמשת בתוכנה..

נתונים פשוטים שכל בר דעת והדיוט יידעו לכמת בקלות מרובה.

אינדיקטורים למודל:

- הכלי המכה - חשוב לציין את אורכו, רוחבו וקושיו של הכלי

- מספר המכות - מדורג מ 1 עד 999

- עוצמת המכות - מדורג מ 1 עד 10, שקלול של מספר המכות מהסעיף הקודם, על פי מידת התעייפות השריר בזרועו של המצליף

- האזור המוכה - המיקום חשוב. ידוע לכל שהצלפה בכף הרגל אין דינה כהצלפה בצד השד

- חשיפה 1 - עד כמה המקום עליו אתה עובד חשוף. בעירום, עם טריקו או עם מעיל דובון צה"לי

- זווית המכה - האם חדה או כהה, מלמעלה, ישירה או בהוקשה מעגלית

- צפיפות הפיגמנטצייה - ככל שצבע העור כהה יותר כך שטף הדם שנותר נטמע יותר ופחות בולט

- גיל המוכה - ככל שמתבגרים סימנים כחולים מאבדים את ססגוניותם

- הניסיון שנצבר - לשני הצדדים, מעיד על מידת הרגישות והכלת המכה

- גודל, משקל ונפח המוכה - לחישוב אחוזי השומן בגוף. השומן מגן על התפוצצות הנימים

- תנוחת המוכה - פרמטר חשוב לצפיפות ודחיסות משטח העבודה. האם האובייקט שוכב, עומד או בכלל תלוי

- נזילות - אם היא השפריצה המון, איבוד נוזלים מהגוף מקטין את נפח הדם. תן לה לשתות

- חשיפה 2 - עד כמה הסימן חשוף לשמש ולפגעי הטבע

- דציבל ההתבכיינות - עד כמה הוא משפיע על המצליף ומעורר את רחמיו הנשכחים

- סיבת המכה - אחד הסיבות שאנו כאן לכן חשוב לשקללו

ומי שאומר, על הזין שלי, לחשב את כל זה. סיימתי י' שנים והוויסקי השלישי לא ממש עוזר לי לחשוב יותר מהרגיל?

גם זאת דרך.