גם וגם

האמת שכיף-כף פה.

עברנו לא מעט ביחד, זכרונות צפים, כמו היותך עקודה ומקופלת על מיתקן נסיוני של צ׳יטה ב 60 שניות בקיץ 2008 כאשר בטעות התבלבלת והצלפת על ישבני אחרי התראה ראשונה. זה כבר היה מעבר לגבול ועוד מול אנשים?!? אז זה עדיין לא היה לטעמי.

קומבינציות רבות שלנו עם יקירתנו האהובה כאשר שתיכן מגולגלות יחד מתחתי. מתגעגע לבילוי המשותף.

בהתנסות הכפולה הראשונה עם שולטת אוהבת ציצים היה כיף להחטיף לך ולחלוב אותך כמו פרה ועם השנים בא טוויסט משמעותי במחשבות וברצונות ובחשק לגלות ממה עשויות אצבעות שוקולד ומדוע הן גורמות לך לזעקות אימה.

חיבורים מדהימים, עוגיות חיוכים, נעימים, שילובים ושיתופים.  

ולא אסבן אתכם שלא בא לי להתנות אהבת מלל עם איזו עלמה שתבין על מה אני מדבר בכלל. 

כולם מדברים על שלום או על שליטה ואני מרגיש שאני מאבד את השליטה על חיי או את השלום עם עצמי.

זה לא אתם, זה אני. הרי כולם פה בונבוניירות (אמת, יש גם כמה גומיפלצת)

אחרי כמעט עשור באתר הכלוב, שאצלי הוא מוגדר אתר עלית, חייב לעשות סדר בבלאגן בכל הנוגע למספר השעות שאני שוהה פה באופן חוקי , אני עוצר לפאוסה ולוקח לעצמי פסק זמן.

אוהב אתכם

גם

הפתעות מלחיצות אותי במידה מסויימת ועם זאת אני אוהב, מצפה ומייחל להפתעות. מין אמביוולנטיות בתחושות הנקשרות באושר ובפחד גם יחד.

הפתעות לא צפויות זה כדור שלג שצובר תאוצה. מתוך אותה סיבה ברורה שלא היית מוכן לה ועד שהצלחת לחשוב על תגובה הולמת, מונחתת על צווארך איזו הפתעה חדשה.

וכל מה שהיא רצתה זה בסך הכל שאלקק לה קצת את התחת, אם אני כבר נמצא באיזור. ואני לתומי עוד בשלב המעודד והמחמיא "תמשיכי במלוא העוצמה זה יפה לך". ואני חושב לעצמי על הניצן שפרח, על התגלית בתיבה, על איזו שליטה יש לה מול הטיזינג שאני מפעיל מולה. 
עם זאת אני רוצה להאמין שהיא לא פחות חרמנית ממני. 

במקרים מסוג זה ראוי לציין שאני לא אוכל לעשות דבר כדי למנוע מבעדו של אותו כדור להתגלגל כל עוד והיא תמשיך כך. ולפי מידת ההנאה מצידה וההתמסרות הגוברת משום מה מצידי, איני רואה סיבה הגיונית שהיא תחדל.

אני צריך להיות מאד חרמן וצייתן כדי להתחבר להפתעות מהסוג שציפה לי. עם החלק הראשון של המשוואה אין לי בעיה. אני משלים עם היותי גבר גבר והקשה על הכפתורים הנכונים בסדר הנכון של הקוד, תוך שעה שעתיים או לעיתים תוך שניות ספורות (לבעלי אצבעות זריזות בהקשת המילים הנכונות) אני כבר מבושל דיי כדי להתחיל בתהליך.

השולט שנמס יוצא לדרך עם קצת בושה והיסוס.

מביך אותי ומוזר לי ובכל זאת אני מבקש להיסחף למקום הזה ללא שליטה ולהיות נוכח לתעלומה המתפתחת. 

והיא מתוך השאנטי שלה, ההורס לגמרי את הבריאות, אומרת לי לא לגמור כדי שאהיה נתון עבורה כל כולי הלילה.

ואני מתחיל להתערבל בעיני רוחי עם עצמי בציפה שונה ממה שאני רגיל אליה אך זה לא מספק אותה, את אותה הכלבה שתפסה זנב. היא רוצה שאאבד שליטה אבל אשאר בפוקוס כדי שלא אסחף מעבר לרף שהיא הציבה בדמיונה באותה נקודה.

מסתבר שלזונה החרמנית יש מורה לא רע, וזאת אני יודע על פי סדר הפעולות בהן היא מאתגרת אותי והמילים שנולדו כדי לייצר משפטים בדיוק כמו שהיא מתמללת עבורי.

שואל את עצמי אם אותה גברת בשינוי אדרת לא עברה כל גבול ומבקש איפה הגבול ותוהה אם בכלל הוא עוד קיים? 
כי מאד מוזר לי תחושת הדופק המואץ וההרגשה של הגוף, דרוך ובריפיון בו זמנית, תוך כדי הכחשת המצב אליו נקלעתי.
האמת שאני שבכלל לא עליתי על הצד הזה שלה כחלק אינטגרלי מהווייתה. יותר היה נראה לי שהיא מעוניינת לרצות ולהיות טובה אלי בכל מצב.  בסך הכל אמרתי לה שאני מרשה לה לתפוס אומץ, מאפשר לה לנוע בתוך מתחם ידוע ומוכר, לגעת בקירות. לא תיארתי לעצמי שהיא תנפץ זגוגיות לכדי open space ותושיב אותי בירכתי אגנה.

והגוף כבר זועק למגע. זרמים בעמוד השידרה, הסדרת נשימה, מצב שונה.
צריך לשכב או להשתטח על גבעות צדקת. 

ולפתע פתאום שקט המלווה במבט בלבד. מהסוג החודר ומתעלל מעצם הוואקום שהוא מותיר ואין אני יודע  אם עוון, חטא או פשע בוצע שם, רק מבין שיש רעד בסולם ולאחריו יגיע הצונמי.

ופתאום מרגיש שאני הוא האמיץ, לעמוד במקום המוקצה הזה, המרוחק והפחות מחמיא וזה מטריף אותי שהיא מוטרפת, שוב פעימות גופי כמו שעון אורלוגין במנייה, מקישות בי מנקשות אותי למחוזות נשכחים.

מסתיר את בצבוץ הטיפות מהזין.

לא זכורה לי תקופה בה ההנאה במעברים כה מהירים בין שולט מוביל, החלטי וסמכותי לבין נשלט מתמסר, משתוקק ובחזרה, הייתה גדולה יותר. 

עסקת חבילה במבצע של שני עולמות ביישות אחת. 

1+1=3.14

ואת עוד מפנטזת
על זין גדול, חזק ועבה שבוטש בך קרביים בעודך על ארבע, מנענעת אגן בחוזקה, אצבעותיך לופתות כרית הקולטת ומכילה את דמעותייך ואת הנוזלים המתרוקנים מגופך, נמרחים על פנייך.

ואת עוד מחייכת
חווה ברוגע את הדישה המוחצת, חשה בריפיון המתפשט לצד הזרמים שטרם חלפו ומנקרים התכווצויות של זכרון חי בחור התחת הנזקק שלך

ואת עוד נרדמת
שכבה אחר שכבה של כסות בין מציאות חלומית לחלום מציאותי
חורייך חזרו למצב היכון, שלווים, והראש ממשיך לייצר סיפורים מסמרי גוף ובשר על זין שמעורר אותם משלוותם, הוגה שרעפים על נקמתו של הזין המכה שנית ברטיבות הפושה

ואת עוד ישנה
ואת עוד במיטה זרוקה, נוטפת מתוך חלום ומתעוררת מחפירה עמוקה ישר לתוך גמירה חזקה שמעיפה לך את התחת באויר ומוציאה ממך את שארית החמצן שנותר בריאות בנהמה חייתית.

ואת עוד רוצה
עוד

מתוך בליל האוכלוסייה הירושלמית בעיר. 

עכשיו מתחברים לכאן ועכשיו ברוגע צונן. 

עולם אחר. 

זמן בו המחשבות מתנזלות לשלוליות קטנות, שקופות בהן הצרכים משתקפים בערפול. 

אני יודע שהם קיימות ומציצות בי מתוך הרטיבות שזלגה מתוכי. 

רוצה את האומץ לזקוף קומה ולהביט נכוחה בנוכחות של אותה תשוקה ותאווה קיימת בי שיתנסו מולי, אותי, אותה. 

גאווה להיות חלק ולירות צרור אותיות מאחורי וילון חלבי החושף צללית הנעה בכבדות בהילוך מהיר. 

אז מי חוזר לירושלים בגאווה להתניע ולהמשיך את התנועה המגושמת? 

איך הנפילות האלו תוקפות לפתע פתאום ללא הכנה מוקדמת. מטלטלות את הנשמה ומעיקות על הנשימה, שורפות מבפנים וצורבות מבחוץ.

Out of nowhere פתאום בום
ולא משנה כמה השמש זרחה עלי ברגעים שלפני, כמה חיוכים פיזרתי ואהבה הרעפתי.
מהרגע שנסדק הסדק המטריד הזה, תהום של כאב נפערת מתחתי וחוסר המרוצות מתעבה מעלי כאלפי שברים של זכוכיות שחורות הנערמות מעל ראשי, דוקרות את גופי, מסתירות את אור האתמול ודוחקות אותי למטה.

וכדי לא להיפצע מדי, אני ממאן לחתור בעדן ודרכן בחזרה למעלה ופשוט מתמסר.

ואותם רסיסים מתרבים מכלים את החיוניות ושואבים את הבריאות. דוחסים בי עייפות שנובעת מחוסר חמצן. עייפות כבדה שלא תורמת לשינה עמוקה בציפייה שתשקיט זעקות אילמות ותשטוף את הכל.

והתובנה הצינית מאשרת
שכשאני בדיכאון, זה ישר משפיע עלי.

(לטובת המהדרין באופטימיות - שכשאני באושר, זה ישר משפיע עלי)

היא יופי יודעת לחגוג בימי ההולדת שלי, הסוררת.

ומתוך זכרון עבר וציפיות לשלום עולמי, קראתי לו לבוא.

והוא בא

והסוררת המתמסרת מבולבלת

בכל זאת לא בכל יום פוגשים בזין דו צידי ובהיררכיה טרנזיטיבית משתנה 

כאשר פעם היא למטה ופעם היא למטה

ועולם כמנהגו עומד או סובב

ורק היא מייבבת תמידית ומרטיבה אופקית ואנכית 

מזויינת, ללא הסררה שהוסרה.

והוא קורץ ומחוייך

ואני מתמלא גאווה וממלא גם אותה.

אני איש הצללים,

אותו אחד שבמחשכים שולף את המקלדת ומצליף מילים, בעיתות בה המוזה מלטפת לי את הביצים, אל תוך קדירת הפנטזיות הרוקחת ומבעבעת בי תשוקות.
מעט אותי מכירים מעט יותר אלי מחוברים.

הוא אחי,

שר החוץ הידוע, להטוטן וורבאליות וזריז אצבעות הגורם לך, כן לך, לרטוט את עצמך לדעת ולהתחנן להזדמנות נוספת להגיר את מיצי ריבונך, תאבונך, על אצבעותיו באשר הן.

שנים של דואט סטטי הנושם בין אח לאחיו את האויר העומד בין הצלליות לצלילות.
בוא תנגן לי אחי בזמן שאני מרקיד אותה, הוא מציע.
בוא נצא במחול מטורף של אתה ואני והיא, בפאוזת זמן של עולם מקביל, בו הנשמות מתחברות לכדי משולש מקודש של ימי קדם, לכדי ריגוש מטלטל בו הסדרת הנשימה הינה לידה מחדש ליקום המוכר והשטוח.

ואני מציץ מתוך עולמי המסוגר, הווירטואלי ואלומות אור חורכות את עיני הדומעות, מכות סנוורים. ודמותו הכהה משלחת חיוך סלחני ומעודד בליווי יד איתנה כסלע ביטחון.

ומי יותר

תהיה אותה היא, האחת, החושקת להתמסר לשני השוטים והעקרבים האוחזים, עומדים לפניה?

תיפול מרצונה המתאווה לידינו כדי לזכות בתקווה לקמצוץ של נמיכות מול עוצמה, שותפה לזרעי הפורענות, פורצת דרך.
ואני בלבטים והוא בהובלה
והיא בחשש וכולנו מנבאי טעמים, כל אחד לפי עברו ובהתאם לדרכו.
ובראשי חולפים מצבים המתמזגים עם רסיסי האור שחודרים לעולמי הצר, ופרצופים דמיוניים מציצים וגופות מגוונים נאים נעים לעברי ונמוגים לטובת מבטים ועכוזים אחרים.
ואני מדמיין אותו עומד מאחוריהן ודוחק בה ובה לחלחל ולחדור דרך הצוהר שנבקע עד גדושת היכלי האפל בפיסות גוף ותנועה מוארים האוחזים בידי וקוראים לי לחגוג.
רואה את ההיא מהסיפורים ואת זאת החדשה וגם ההיא מהנסיון של פעם ואפילו זאת מהתכתובות ומהמחמאות ומהצ׳אט והמלהיבה והמרתקת והנה זאת עם התמונות המפתות והלא מוכרת, כמו היתר, הלא ידועות לי ורמז מהן שניגלה לי הפך זרות לשייכות.

וכולן כאן ועכשיו נטמעות בי האחת - ואנו בהן ממוזגים עד כדי מימוש המפץ הגדול הכפול, עמוק לתוך החורים השחורים, הבולענים הרעבים, הזקוקים לטיפת חמלה וחדווה לשם צמיחת תהילתן המחודשת.
והחיוך הנבוך שמוביל לחיבוק ולרוך
והזמן לפרידה שמגרד את הכמיהה
כמו חידה
של מעגל ספירלי לרקיע...
והוא אומר לי ״חדל להוקיע״
והיא נסחפת ומתמכרת ואני מתקפד ומתנקר
ושואל,
אם גם בזו הדרך ניתן להיגאל.

השמש יקדה בצפון הארץ במיטבה כך שעונתה התבלבלה ובלבלה את עונתי. כאשר זויתה ביחס לזהותי אפשרו את חזרתי, רכבתי על כנפי רוח גלילית למרגלות השכינה.
חווה את החוויה בה שמש אחת ואני אחד הולך לאיבוד בהרים בבדידותי וחושב האם מכנה משותף הוא אלמנט המחוייב במציאות כדי לאחד בין שתי נפשות תוהות, שלא בהכרח איבדו את דרכן, או לכל הפחות לגשר בין המרווחים המציפים אותנו. ובאותה תחושה אני נשכב לצפות בסרט הזוי למדי בו רווקים נאספים למלון כדי למצוא בת או בן זוג תוך 45 ימים.
לאלו שלא צלחה חוויה רומנטית בחלוף המועד המוגדר נאלצים להפוך לחיה כרצונם.
הלובסטר. כן אותה חיה ניצודה ונמכרת על צלחות פורצלן לצד מפצח מתכתי, חי 100 שנים פוריות בשקט ולרוב בגפו, עד שמישהו מחליט להוסיף כמה מעלות למי מנוחות בהם הוא בילה את מרבית שנותיו.
כך הסרט הלובסטר שכמו פה נשמות גולשות בשאיפה למצוא סטייה משלימה או פנטזיה דומה. גרם לי לשאול את עצמי מה המשותף לנו שכל כך ניכר בנו כדי ליצור הוויה מאחדת כלפי הסביבה וחוץ מזין בתחת לא מצאנו שום דבר בולט, אולי רק התמימות והעיוורון.
כמו פה גם לאהבה הזאת ולחיבור אליו אנו כמהים יש מחיר. מחיר אותו אנו משלמים בכאב, כאב הממלא אותנו מתוך קבלה חופשית ואולי דווקא הויתור על אהבה פשוטה מתוך פחד להפוך להיות לובסטר בעל חיי נצח.
סרט מעורר מחשבה, משעמם ומרתק כאחד, מורבידי כמו שאנחנו אוהבים.

״כשבוחרים להצליח לחיות זה לצד זו, מצליחים בבחירה לחיות זה עם זו.״
(י. א. - g&g)