סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

גם וגם

בדס"מ עושים באהבה או שלא עושים בכלל
לפני 8 שנים. 15 בפברואר 2016 בשעה 16:09

בעיית מתחלפים הינה קשה בעת תכנון איזה ז׳אנר פורנוגרפי אבחר לצפות הלילה. 

תצרך איזו עקודה על ארבע שתורה לי במה לצפות. 

או לחילופין, זקוק  לקבוצת מיקוד המהווה מדגם מייצג,

הכוללת שולטות (וגם) נשלטות (וגם) שולטים (וגם) נשלטים, בעלת זרועה אחת על העכבר לשם הכרעת הקשרים בין המשתנים. 

מבלבל. 

בינתיים, מה שעומד על הפרק הוא המשחק בין בית״ר ירושלים למכבי חיפה שאחת תפתח רגליים והשנייה תקרע לה את התחת. 

 

לפני 8 שנים. 3 בפברואר 2016 בשעה 15:58

‏כיאה לגבר מצונן אני בתור לביקור אצל הרופאה החייכנית-נזפנית שלי, זאת שתמיד מציעה לי בדיקה רקטאלית, כי בגילי וזה....נראה מכאן איך ממשיכים הלאה.
היא גבוהה מאד, צעירה ורזה בעלת מבטא צרפתי, כמו שאני אוהב, ומבט שובב של ״תיכף אני פותחת את חלוק הלבן כדי לשמוע מה דעתך על הלונז׳רי וביריות חדש שלי״.
ובתוכי אני צורח נו נו נו כבר.
הפעם היא הייתה יותר בקטע אוראלי ושאלה אם כבר עשיתי בדיקת הליקובקטר. ״אה עשית? לא נורא, תעשה עוד פעם בשבילי ״.
אז לאור הממצאים (מצוייד בהפניות לקצת מחטים ולבדיקת נשיפה אוראלית) היא שלחה אותי הביתה כי אני גבר חולה וזכותי, לפי אמנת תשושי הגוף והנפש, לפנטז ולהזות.
לצידי ערמת ספרים ועל הגז אחלה נזיד שהכנתי ומיטה רחבה וחמה וכל שנותר הוא לעשות סדר בפנטזיות שעשויות לרומם את רוחי, עם קצת עזרה.

לפני 8 שנים. 3 בפברואר 2016 בשעה 10:43

‏היא באה לבקר אתמול.
היא באה לבקר מדי פעם אבל אתמול זה היה יום מיוחד, יום הולדתה.
הגיעה בכוחות עצמה עם החיוך הנצחי שלה, הקול הרך והמבט ‏שסולח לכולם על הכל.
איך שהזמן טס לו, גם כשלא ממש נהנים. אם היא ‏הייתה חיה את השנתיים האחרונות היינו חוגגים. והיא ידעה לשמוח משתי סיבות עיקריות היה בה שפע של אהבה ומלא הטנא קבלה.
אני ‏חושב שזאת הירושה העוצמתית ביותר שהיא הותירה אחריה.
אז היא באה לבקר אתמול, קצת לדבר והרבה להקשיב, לחייך ולאשר שמה שאני עושה הוא טוב.
כי תמיד הכל טוב.
גם אם לרגע נדמה שפחות.
גם אם פה ושם זקוקים לתיקון קטן או הכוונה לכיוון.
גם אם מתים.

לפני 8 שנים. 2 בפברואר 2016 בשעה 9:14

‏שוכב בהתלבטות אם אני מספיק כשיר להוציא את עצמי מהמיטה, להתקלח, להתאושש ולקחת את עצמי לעבודה וכשאגיע, לבטח ארגיש שכל מה שאני רוצה זה לקחת את עצמי חזרה הביתה ולעטוף את עצמי בחזרה במיטה.
‏תקלות מתרחשות, כמו אינטרנט שלא עובד או נחיר שלא מזרים חמצן למוח. יד שמאל מחזיקה ספר מחוץ לשמיכה הכבדה מעלעלת בדפים וקופאת. האצבעות הנוקשות והכבדות מחפשות ‏מקשי טאצ׳ בסלולרי, טועות ומתקנות רק כדי לכתוב את חוסר ההיגיון שבשגרה.
צורך ‏לכתוב.
אני חושב כמה אנחנו מוגבלים פיזית שכל וירוס קטן שנכנס למוח משבש את המחשבה ואת הגוף משבש את המחשב והתקשורת.
אני נזכר שהרהרתי בה בדמיוני ההוזה ככל הנראה מתוך דחף בלתי מוסבר.
ואני בכלל לא מכיר אותה חוץ ממה שהיא כותבת ותוהה.
לא יודע איך היא נראית, מה גורם לה לצחוק ומה מחייך אותה, מהן באמת החולשות שלה ואיפה נגמר חוסר הביטחון שלה ומתחילה חוסר הוודאות שלי.
‏למה דווקא היא? כה רחוקה, צינית, קיצונית. ואולי דווקא בזכות כל אלו. נראה לי שיש בה את הצד הטוב, המקבל והעוטף. הדואליות של מי היא באמת, זה המוגן בחומות שיצרה כדי לא להיתפס שוב כפריירית במחיר כבד. משדרת בי ויבראציות לתוך נימי הסקרנות את הצדדים החסרים.
שלה,
שלי.

מיכמוני בחזיונות שווא, זמן בו אבחר להתכרבל במיטה ולנקות את הראש ממחשבות של חייב לטובת רוצה, כדי להסתכל פנימה ומשם החוצה, להכיר בה ולנטוע את מה שנכון לי עכשיו. לתת להוויתה הבלתי מפוענחת, מבלי שהיא תדע שהיא השראתי, לעשות בריק שבי תצורות.

 

לפני 8 שנים. 26 בינואר 2016 בשעה 19:35

יש רגעים מביכים בחיים שאתה אומר לעצמך WTF? מה אני הולך לעשות בחיים? אני כבר בשלב שאני חייב להחליט.

מצידי? שמישהו יחליט.

אבל חייבת להתקבל פה איזושהי החלטה כי בכל זאת אני כבר בעשורים המתקדמים.

אז בשלב ראשון החלטתי להיות אמיץ ולצאת מבית הורי.

לחופשה.

קצרה.

לתת להם קצת חופש

ולחשוב מה הצעד הבא

או נכון יותר

מתי אני חוזר.

כי בכל זאת קראתי אך לא מזמן, היום, את משנתו של הבמאי הפרובוקטיבי גספר נואה, שגרם לזעזוע גדול בפסטיבל קאן עם "בלתי הפיך": "ילדים רואים היום יותר פורנו משראיתי כל חיי'.

דייייי. צודק.

זאת אומרת שזאת ההוכחה הניצחת שאני עדיין ילד

מפותח אמנם אבל ילד.

צרכן פורנו נבון עם מיכל מלא סבון.

הוא גם אמר שהסיבה העיקרית שבמאים עושים סרטים היא כדי להשיג מספרי טלפון מבחורות.

אז התחלתי לעשות לעצמי סלפי בהתערטלות ולשווק באינסט.

השגתי טלפון ראשון, יועצת טיפולית.

נראה מה יוליד יום. היא קבעה לי סדרה של 8 פגישות ואני מקווה שזה המשחק המקדים לפני הדייט.

אז בתור ילד לא משנה איזו החלטה אקבל עדיף שלא אתרחק רחוק מדי כדי שאוכל לחזור בזמן, בכל זאת מסוכן כאן.

ובכל זאת היציאה מהבית עשתה לי טוב והרהרתי באמיתות שלא ניתנות לערעור, כמו למשל, שבכל רגע נתון מזדיינים בעולם בדיוק אותו מספר אנשים בכל יום. 18 מיליון זוגות ו 14 מיליון מאוננים.

זאת אומרת בכל רגע נתון שזוג בעולם גומר זוג אחר מתחיל.

והמחשבה השנייה והמיידית שעלתה במוחי הייתה לאיזה קטגוריה אלוהים מצוות אותנו כאשר אנחנו עושים שלישייה ואחד נוגע לעצמו בזין? זה לא מבלבל לו את המייטי-קומפיוטר?

בטח תיכף יקראו לי לצהריים ואאלץ לעשות הפסקה מהחופשה אבל אני חייב להספיק לחשוב איך הגידול הטבעי בעולם משפיע על הספירה? וההתחממות הגלובאלית והאם פלישת המזיקים ליבשת אירופה בתקופת האנוסים בספרד או האנוסות בגרמניה, או לחילופין בתקופת המגפה השחורה לא גרמו לירידות מתונות ולעליות קיצוניות בספירת המשגלים?

וברגע האחרון מבזק נוסף המעיד באופן מובהק כי אוננות הינה פעילות מרגיעה:

לאחרונה מדברים פה לא מעט על  דינוזאורים.

טורף העל, הדינוזאור טי-רקס היה הייצור הכי עצבני בעולם. הוא פשוט לא יכול היה להירגע. הידיים הקצרות שלו פשוט לא הגיעו לזין והוא לא יכול היה להרגיע את עצמו עד שהעדיף להיכחד בכוחו עצמו, עם קצת עזרה מהשלג.

אפרופו שלג.

מצד אחד, כפי שהזכרתי, נגמרה החופשה מחוץ לבית ובבית זה בדיוק הזמן של הסבב המחושב בקפידה לזיון אחרת אלוהים יכעס שמשבשים לו את ספירת המיליונים ומצד שני זה ממש נורא מעצבן לאונן בחוץ בכפור כי ממש צריך פה להילחם בשל"ג הזה.

סשן ריכוך.

זאת ילדותי השנייה המאיימת לחזור לגיל הרך.

אה אין שלג?

איזו מדינה, שנמות.

 

 דינו-ז'

לפני 8 שנים. 30 בדצמבר 2015 בשעה 20:40

געגוע.

לתוכי, לעצמי שהחוויר

אני חייב למצוא בית חדש עבור עצמי.

אפילו לא בית,

חדר.

 

חדר עם עליה

שיהיה לו רצון משלו

רצון וצורך פועם, בועט

לב.

לב עם יכולת להתמלא ולהאדים

שיספר לי תקווה

 

עוד בזמן בראשית

הם שהעצימו בי מאז הימים ההם

בהם אני נתתי לך את הנשמה שלי

בורח לי בעולם הזה של אף אחד.

 

מתוך געגוע

מחפש לגברתי בית

שיהיה לה מקום למרחבי החופש

וחמימות של כאב

מתוך אמונה של פעם

 

לחוות את זוהר הדמדומים

עוד פעם אחת ודי.

 

 

לפני 8 שנים. 28 בנובמבר 2015 בשעה 15:38

 

להרים
אני חייב להגיע להר, חשב לעצמו בבהירות מתוך הבהלה שאחזה בו, למקום ממנו הוא נושם את העולם. המקום בו הריאות חוזרות לתפקד ולפעול את פעולתם, מזרימות חמצן למוח, מנקות רעלים, מסחררות אותו ומנתקות אותו מהתסכול המתעבה על מי שהינו. 
בואי אלי עכשיו אני מחכה לך, זקוק לך. 
מצד אחד קיים בו דחף חזק לנוע ומצד שני חסר יכולת לקבל החלטות, כל שכן לתזוזה כלשהי. 
הוא מופתע מעצמו על שהצהיר על הזדקקות. מה זה? הוא לא יודע להשתמש במילים בהן ראה כחולשה. הזדקקות, געגועים, צרכים מתוך חובה, דברים שחשובים לו, הן לא רק מילים מחוץ ללקסיקון שלו אלא גם תחושות שנדחקו לעולם אפל שלא ראו אור מצידו מזה שנים רבות. 
הפחד להכיר בצורך שיחק לצד התאווה להתמסר.
תוך כדי טיפוס בטרסות הסלעים בהר הוא שיחזר את התמרמרותו הקבועה למשפטים החוזרים שהיא הייתה משמיעה לו בסגנון ״אם זה חשוב לך...״ 
הוא היה עונה בליגלוג, ״חשוב?!,שום דבר לא באמת כל כך חשוב לי״
והיא הייתה שולפת את הקלף המנצח, והילדות לא חשובות? 
והוא היה מביט במבט סר וזועף על תשובתה וממלמל בחצי פה שזה חשוב מאד אבל זאת לא דוגמא בקנה מידה לדברים עליהם הם מדברים, ולא משנה מה היה הנושא ומהי חשיבותו. 
״בואי״, אמר, מפחד להיות שם לבד. כל הווייתו לבד בחייו, גם כשרע, גם כשהתיסכול מחלחל והיגון מתקדר. 
אבל הוא מפחד מהטוב שעשוי לתקוף אותו שם בהר, טוב יותר אפילו מבעיות החמצן במוח שעלול לעלות לו לראש ולגרום לו כזה חיוך פנימי שיגרום לו לעשות משהו מסוכן לעצמו. 
עדיף שהיא תבוא והוא יתכנס ויתאמלל ויתמסר למה שהוא מכיר. 
יושב בפינתו בהר, נר לרגליו, עולם לפניו וחיים מצדדיו. 
מתנשף, כולא את האויר בכח בריאותיו ועוצם את עיניו. 
מתנשם, 
צבא צבאים מתגודד סביבו, לשונות בצבעים. 
ממתין לה בדאגה שמא תגיע, שלא ישים לב, שישים זין. 
מזיע את עצמו לאור הבזקים של זכרונות המציפים אותו.
היא כבר מולו מתערטלת, נוגעת בעצמה בארבע ידיים, שוחקת
והוא מיישיר מבט, נבוך למצוא את עצמו חופן את ביציו בחוזקה, מעניש את עצמו בכאב על בדידותו השזורה באותם הבזקים.
לא, זה לא מרפה אלא מעצים את אותם חזיונות ומעצים את הכאב.
היא רחוקה מהישג ידו אבל ברורה מול עייניו הבוהות ביד האחת הצובטת את פיטמתה והאחרת השולפת שתי אצבעות רטובות מהכוס הרעב שלה.
הוא רוצה להיות שם או להעלם. לטפס לפיסגה שמעליו, להחבל בסלעים ולהישרט מהטרשים, להפנות את הגב ולנוס.
ובמקום זאת הוא מתמסר לסרט שמולו ולכף ידו המשמנת את תשוקתו.
נשימה עמוקה ועוד אחת, זקוק להרבה אויר.
"בוא אלינו" זאת בקשה או תחינה, או אולי הוראה שהוא שומע.
אבל אינני נזקק לכך הוא עונה וזוחל אליהם החוצה מהמערה המגנה עליו מאותו דחף.
לפני 9 שנים. 19 בנובמבר 2015 בשעה 10:08

כשמציעים לך לעשות משהו ורצוי משהו שישמח אותך. ואין לך שום שביב של מחשבה על אלו דברים ישמחו אותך לעשות בכל הימים  הבאים הללו של סופ״ש, אז אתה בבעיה. 

מלנכוליות נוגסת בתקווה לשמחה ומקשה עליה לזקוף ראש. אם היה נדמה לרגע שהנה הרוגע האפשרי, אכן אפשרי, אזי די במשב הבל צחנה דמיונית כדי לחרב כל אופטימיות לשמחה. 

מה ישמח אותי? זאת השאלה, והתשובה נראית שכל החיים נטולי החיים ברגעים אלו רק בוהים בי כדי להכעיס יותר על אי מציאת תשובה הולמת.

כל מה שבתיאוריה עלול להיות משמח, בפועל אפילו מעצבן כרעיון,שמא יצליח לשמח. 

ככה זה בחיים
אתה נשאב לתעלות אויר ,
חלקם מבדרות אותך ומפיחות אנרגיה אחרות מטלטלות ומטיחות אותך בחלל,
ואני כולה מנהרה לרגע, טרנסמיטור שממתין בחוסר חשק לטרנספורמציה. 

 

לפני 9 שנים. 17 בנובמבר 2015 בשעה 19:04

אז לפי מה שאני קורא כאן זה מאד מקובל ונפוץ להעלות פוסט חיפוש.

פוסט חיפוש הוא כמו מנוע חיפוש שבו אתה או את, או אתה שמחופש לאת (למי שמבין לאט) מטיח פרמטרים לחיפוש, על הדף הווירטואלי, לפי מה שבאותו הזמן מגרד אצלך, לחיצה מהוססת על "פרסם", והמתנה לבאות.

בדרך כלל יש באים,

בייחוד אם את שולטת "המרחיבה את ההרמון" וזקוקה לנשלט כאן ועכשיו העונה על 100% מהקריטריונים בפוסטחיפוש,  או נשלטת בת 19 - 69  שאיבדה את השולט האגדי שלה לפני שעה ובמצבה העגום גם חוש הכיוון, המצאי והמלאי לקביעת האינדיקטורים לצעדים הבאים אבדו בדרכה לקבל בגפיים פשוקות לרווחה את השולט האולטימטיבי הבא.

ראוי לציין שתנאי החיפוש עשויים להתעדכן, אם למשל אף אחד/ אחת לא הגיבו לך בפוסט בתום 24 דקות גורליות. בדיוק כשם ששמך וגילך ונטיות ליבך עלולים להשתנות. אל דאגה, חוץ מכולם -זה אתה שלא ישים לב לכך שאתה כבר לא גילי הפטיש אלא נילי הרגיש.

לפעמים יש באות, אבל זה סיפור יותר נדיר וקורה בעיקר ב 30 בפברואר או בחג כמו ע'יד אל בר (רפאלי). אז עדכוני מנועי החיפוש נעשים תכופים יותר.

ולצד זה – מלא פונים ושואלים, מה מחפשים? ואני לא יודע, שאלה שיש לי עליה שאלה ועוד אחת

אז מכיוון שאני מתקשה מלחפש ובהשראת הצורך לחפש וחס וחלילה למצוא, ובעידודה של גרזילה מלכת המדבר, אני מעלה לקט דרישות לשולטת, כפוף לשינויים בהתאם לצרכי המשתנים.

פרמטרים בסיסיים לשולטת המבוקשת:

מידת המגף – צריכה להיות בדרך כלל, ואני מדגיש בדרך כלל, מידה 42. אפשרי שבמהלך השבוע היא תוכל לנעול מידה אחרת כאהבת נפשה.

גיל – חייב להיות לה גיל, כזה סקסי, צעיר בוגר, מושך בשל, גיל זה מאד חשוב וחייב להיות מדוייק לא פחות מ 19 ולא יותר מ 69, כי פשוט אחרי זה הכל מתהפך לי בידיים.

שולטת קשובה – קשובה וזמינה באזור ירושלים, שאוהבת מה שהיא עושה ואוהבת לנהוג ויכולה להגיע כשהנשלט האקסלוסיבי שלה במצוקה ולבד או משועמם ודורש תשומת לב.

חיצוניות / ויזואליות – שתהיה אינטליגנטית, רחומה, בעלת חמלה שלא חוששת מכאב מדי פעם.

פנימיות – רגישות מחוספסת! מכירים את הביטויים האמביוולנטיים האלה שמשתמשים על כורסת הפסיכולוגית, בימי עיון של וועדי עובדים בארגוני מדינה

כן ככה אני צריך אותה, מאורגנת שאינה שוכחת את הקרם שייצור חספוס רגיש בו ארגיש את הרגישות גואה ומפעפעת בי. בעצם אמרתי הפוך, רגישות מחוספסת, מה זה חשוב.

טוב לי או רע לי - וגם אם מישהו פה ענה-לי אי פעם לשאלת מיליון הדולר, לא אכפת לי לפנק לפנק ולפנק את השולטת באנאלי בנאלי ומרגיע אחרי שאתאפק קשות בעינוי חסר תקדים לאוראלי הכה ייחודי שלה.

וכשתבואי, אעשה כל מה.... אממממ כן, בטח.

לפני 9 שנים. 31 באוקטובר 2015 בשעה 13:12

אחרי שטעמנו מכעסו של מגש הכסף וספרנו המון אפסים לפני הנקודה, או אחריה,

ומי בעצם יודע את משמעותן של הנקודה או האפס שמלווה אותה,

ניסינו לטעום מטעמה ש״ח הכוסית, זאת המכילה וויסקי משובח, זה או אחר, לפני 12 שנות יישון או אחרי,

מהסוג שיניב סחרור מאופק וחיוך מסוייג, מהסוג שימיס את השומנים שנבלעו ונקברו בקירבנו,

משמנים שמקלים עלינו לספוג את הזין בקלות ובאופן הזוי להצהיר שהתרגלנו ואם אין ברירה ואפשר, אנו רוצים עוד,

לקבל עוד מהזין הגדול החזק הפועם והפעם רצוי קצת יותר עמוק בבקשה,

 

תודה. 

 

מהשמן והחרמן. 

השבע והמורעב.