גם וגם

גמרת?
זאת מן שאלת סיכום שגורה בפי גברים לא מעטים.
מן סטנדרט כזה בכדי לסכם את הזיון ולעשות V
לפני שיוצאים לסיגריה/ מסובבים את הגב/ מחבקים כפיות/ חוזרים או מחזירים לשטיחון/ שוטפים את הצעצועים/ נכנסים לעדכן באתר...
[ ] סמנו את התשובה שמתחשק לכם הלילה

גמרת?
יש המצפים לתשובה כאילו כל האגו הגברי של אומות העולם מוצב במותניהם ויש אחרים שהתשובה הרוטינית חולפת דרך חור התחת המנופח שלהם כי מספיקה מבחינתם השאלה.

אני שואל אתכם.
לו הייתם צריכים לדרג את עוצמת השאלה בין שלושת האפשרויות הבאות:
גמרת?
מרוצה?
מסופקת?

מה היה נחשב בעיניכם בעל מידרג גבוה יותר?
וזאת אינה שאלה שיש להקל בה ראש מכיוון שאינטואיטיבית התשובה נראית קופצת כמובנה מאליה, ולא כך הם פני הדברים.
אלמנט האופי האינדווידואלי של כל אחת ואחת משחק תפקיד מכריע בבחירת התשובה.
האם תמיד מסופקת הינה השאיפה העליונה מעל מרוצה? דהיינו מישהי קוטרית בהוויתה אינה יכולה להיות מסופקת מינית אך לא מרוצה תמידית? ( מבחינת האושר העילאי עבורה זאת להיות מרוצה)
ולחילופין, האם מרוצה אדוני אינה תשובה מספקת עבור האקרובט המשקיע גם אם חס וחלילה טפו טפו טפו לא גמרה הכלבה?

גמרת?
3 פעמים אדוני, מסופקת אנוכי ומרוצה מנוכחותך.

על כן מהיום שאלו את השאלה הנכונה את הפרטנרית הנכונה.

נסיון 137
מביך לספר שוב ועוד להנציח בכתיבה
מביש לעורר בכלל את המחשבה שזה בכלל ייתכן.
מטופש.

אבל עם כל זאת אני גאה שלמרות 136 כישלונות , אני המטומטם, אופטימי לנסיון (או כישלון) נוסף.
מי נותן חיזוקים למפסיק המעשן הסידרתי?
פתאום נראה לי שדווקא כל מי שאפגוש עכשיו הוא מעשן ורואה לנגד רוחי את המפגש הזה בו אני מתפתה לאחת שתמלא לי את הריאות בעשן כחלולי סמיך. איזו פאקינג הקלה מחורבנת.
רגע
עדיף לדמיין איך פתאום יש כח לסקס
לעוד סיבוב
הריאות והשרירים משתפים פעולה
הזין מגיב
הנה סאבית בת 31.
יאללה בטח יש כח.
הנה מצטרפת אליה עוד אחת. מה זאת אומרת 10 שנים הפרש?
לא ניתן לדמיין.
בטח שניתן. הרי הפסקתי לעשן. ניתן אפילו לזיין.
וואו כמה כח פתאום
סיבוב שלישי כבר ביום השני.
אבל למה התור המלחיץ הזה בפתח החדר. הלו, זאת לא עבודה שלי. שמעתם?
טוב נו, לא מתווכחים עם כוסית על. נכון?
אחחח גמרתי בטוב ובחיים.
איפה הסיגריות?
רבאקקקק.

פנטזיות שמפילות לי ת׳סיגריה ומעמידות לי ת׳סיגר.
מי צריכה שאכטה?

למה אני אוהב את הסאבית שלי?



ככה אני אוהב את הסאבית שלי:



חסרת שליטה

תלוייה בי ונתונה בידיי

מוכנה להקרבה ולוויתור, בעלת נתינה מלאת אהבה מעומקי נשמתה, מתמסרת.

משתוקקת להיות רפוייה, פיזית ונפשית, מכילה, רכה ומשוחררת מעול המחשבה

מנותקת מהמודעות לקורה סביב.

וערוכה לכל משאלה שתתבקש בכוונה לעשייה בהיענות.

מפתחת הזדקקות לי, תלות בי

ומגלה סממנים של חוסר בטחון, לכן זקוקה להכוונה, להגנה ולנחמה.

כך היא מתמלאת צורך עז בקרבת המגן שלה, השולט שלה, אני.



ואני הכי אוהב שהיא מגיעה לשם ב 60 שניות.



* ובדיוק כך אני מרגיש כשאני שולט בה

עם אותם אלמנטים של נתינה והזדקקות

דוחף את עצמי להתמסרות הזאת, להיות רך ומכיל

רגע לפני הצלילה מגביר ציפייה בהובלה שלי ובשחרור שלה, מרגיש איך אני מבעבע מולה והיא שואבת אותי.



ושוב מחליף עמדה מצידי השני,

מול מראת רנטגן המגלה את תוכי השני

ובתהליך זה נפער בברו כל פעם סדק קטנטן שרק אני מאפשר לו להיסדק.

ואצבע נכנסת דרך הסדק ומדגדגת את החשקים לפתיחת סדק נוסף בשכבה פנימית יותר

בחומות ההגנה

ושתי אצבעות מוחדרות וזה נעים.

אז אני מרשה לעצמי לגזור עוד מעבר קל בקירבי

כי אני חזק ושולט במצב

ויכול לאפשר לעצמי לתת ליד המגששת להיכנס,

לחטט בנעימות ממכרת

להראות לה עד כמה אני בשליטה

ללא חשש

ויכול לה.

ובנקודת אל חזור סינגולרית יש כבר פרץ בסכר

בו היד הזאת מחזיקה לי בלב

ומתחילה לעשות עיסוי לב

בלב שלי,

מבעד לחומות שנתבקעו ונותרו פרוצים בידי הזרוע

וזה כואב ומבהיל ומלחיץ

ומרגיע.



* ובדיוק כך אני מרגיש כשהיא שולטת בי

עם אותם אלמנטים של נתינה והזדקקות



ועכשיו תנו לזרמים בגוף ובחלציים להגביר את הגירוי ( ב 60 דקות)

האם וואי וואי דומה במהותו למאד מאד?
עונות השנה. אנחנו אוהבים את מה שהטבע בגאוניותו מציע לנו. את מלאכת הבריאה.
מאד מאד.
השינויים בין קיץ לחורף ועונות המעבר בהדרגתיות בכדי לתת לאמא אדמה להתרגל ולהכין את עצמה להשקיית הגשם, לצריבת חום השמש, להבשלת הפרי ופריצת הזרע לקראת נביטתו.
אז למה לא להכניס שנה שלמה לשעה אחת במעברים מהירים בין הלסינקי לריו וחזרה.
בין טבילה בים הצפוני ללהט ניענועי ישבנים קיציים באיפנמה.
רטיבות זרזיפי המים נמהלים בזליגות הלחות, שוטפים את זיעתי.
בין חום לקור לחום לקור
בין חור לאור.

אזהרה!
מחקרים רפואיים קובעים כי הסשנים גורמים להתמכרות.
מאד מאד.

איש שלי אהוב כל כך!

יומולדת
יומולדת הצילו?
אבל הפעם נעשה טוב, נכון?
ואתה יודע מה?
העיקר שבכל שאר השנה אנחנו יודעים לעשות מעולה ממש.

אני מרגישה שאנחנו מתבגרים ביחד, צומחים ומתגבשים ומגיעים לתובנות חדשות שהן שלנו
מיום ליום אנחנו לומדים להקשיב עוד ולדבר עוד ולקבל זה את זו על כל רבדינו.
כל כך ריגש אותי כשאמרת שאתה מרגיש כאילו אנחנו גוף אחד בעל שני ראשים חושבים ואני כל כך אוהבת את זה בנו,
את התחושה שאנחנו נמצאים בכל ליבנו ונישמתנו עבור הביחד הזה שהצמחנו, ביחד קשוב ורגיש כל כך.
אתה יודע, יש בנו פשטות טובה ומסובכת כזו.
נכון זה מצחיק להיות גם פשוטים וגם מסובכים?
גם וגם

איך פשוטים?
כי אנחנו כל כך שמחים ונהנים מדברים קטנים ופשוטים ביחד.
מחוויות קטנות
מישיבה צפופה ביחד במרפסת
מחיבוק
מנוף יפה
ממשפחה מקסימה שנהייתה משפחה משותפת לנו
מסקס נפלא
מהמון רגעים שמצטרפים לאושר.

ואיך סיבוך?
נו אתה באמת שואל?
זה קצת מסובך להסביר את התסבוכת הזו.
אבל אתה יודע?
אחד הדברים שאני כל כך אוהבת בך ובשותפות שלנו הוא הסבלנות הזאת והיכולת לשבת ולפענח,
לפתור ולהתיר תסבוכות וקשיים
להקשיב לרחשי הלב.
לדעת לחבק המון וכשצריך אפילו להצטער לפעמים
כי קורה שכל מה שאנחנו זקוקים לו לעיתים הוא פשוט לעצור ולחבק ולהתנצל ושוב לעטוף ולחפון
ולהזכיר את האהבה הגדולה שלנו.

אישלי נהדר,
טוב לי מאד ואושר לי גדול עם היותך כזה איש.
אני מרגישה שזכיתי בך מאד מאד
זכינו שנינו בזוגיות קשובה, אוהבת ואכפתית.
בנינו אותה במו ידנו ואני אוהבת בנו את הפתיחות הזו שמאפשרת לחפש תמיד אחר הדרך הנכונה לנו.
דרך שתאפשר לכל אחד מאיתנו לצמוח ולפרוח.
אני מאושרת בביטחון הזה שאני מרגישה לצידך, בידיעה שאתה מתעקש עלינו.
שלא תניח לעלבונות ומכאובים לקלקל לנו.
שנדע לחשוב על הפתרונות הטובים ביותר עבורנו.

אתה לי איש ואהוב וחבר ואני מברכת על הפתיחות שלנו לחפש גם דרכים שהן מחוץ לקופסא ולנורמות המקובלות.
אני שמחה כל כך בחיבוק שלך העוטף שגורם לי להרגיש מוגנת מהכל, להרגיש שאתה עבורי ושומר עלי.
אני שמחה בשיחות שלנו, הארוכות, בסקרנות לחיים, בייצריות, בדיקת הגבולות והתעוזה.

אני שמחה בך איש
והלב מלא.

ג'ינג'ה שלך

מקננת בי ההרגשה שאכתוב היום פוסט.




למחרת-
הנביאים של היום כבר לא שווים כמו המשיחים של פעם.
תשאלו את שבתאי צבי
או את שאול מופז.

ההכנה והמחשבות איתן אני מתעמת עוררו בי תשוקה ונילית.
הכנה והתעסקות עצמית שמעבירים משקל מרגל לרגל, מהרציונל לאמוציונל.
הלילה, ללא תיווך של חומרים מעכבי חשיבה, הגעתי להתעלות תשוקתית תקשורתית בגוף ובנפש מההשתוקקות למגע ולקרבה.
חיבור מדהים וממלא, מיזוג של אהבה ותשוקה, גלים של שליטה וויתור.
וכל זאת רק תחילת ההכנה לניסוי.
יש אמונה.
(ניסוח מקוצר ובמילים אחרות - אחלה זיון).
שב״ש

לא בכל מחיר.

ככה חבר שלי הגדיר את זה פעם. "אפשר לפרק בסשן לגורמים תוך כדי תהליך פסיכולוגי רגשי במקומות הכי קשים בכדי להגיע לסאבספייס. השאלה מה נותר מהמפורק לאחר מכן ואלו שרידים או שיירים ניתנים לאיחוי. לא תמיד חייבים לפרק"

אפשר היה לחשוב שניתן לפרק אותי בזמן מטכ"לי, כנראה שלא כך הדבר. אז נדרשת עבודה יסודית של פירוק החומות והמגננות בכדי להגיע לליבה. וכאן דרושה עבודה מעמיקה בה אני נותן את עצמי וחושף וחושף ומסיר לבנה אחר לבנה מהמכלול המבוצר שלי כדי לגלות את המנגנון.
אבל האם החומות והמגננות לא נוצרו שם לצורך המשרת אותי/ אותנו? האם פירוק החומות מחוייב בכדי לעוף?

אני חושב שלא אצל כולם.

אצלי כנראה שכן.

נשאלת השאלה מהי השאיפה. לגעת בקצוות בכל מחיר גם בתשלום נפשי של התמוטטות עצבים או שהתכנסנו פה לשם ההנאה. כמה עמוק מותר לחפור? ואני מדבר על רובד עמוק יותר, בדיוק על הנקודה של "הלא יכול יותר" בו אמורים לעצור את הסוסים הדוהרים. אבל האם אני בטוח שאני כבר שם? איך אדע מהי נקודת היותר? אולי בכלל עברתי את אותה הנקודה ואני באופוריית תחושות של חוסר שליטה, חוסר מודעות, רכות של מרגרינה ביום חמסיני בסיני, מתנזל כמו אצת ים תחת השפעת זרם הגולף התעלות שונה שלא הכרתי ואני לא רוצה שתברח ותעלם?

וכך בעודי לא מסוגל לעבד את הנתונים ניתנת בידי האפשרות לבחור באופן עצמוני מתי אני משחרר את האדום. על פי אותן תחושות שלי האם אני מסוגל לעוד?האם אני מוכן לשקיעה? לריחוף? האם אני לפני/ בגבול/ אולי עברתי אותו ודחקתי בעצמי להמשיך? אולי לא היה לי נעים לעצור את ההנאה של השותפים? ולצד זה קיים החשש בו מתוסכל מעצמי אם אגיד אדום.
אולי אני סתם לוזר, אפס שמתוך פחד יורה את האדום בטרם זמנו?

במנגנון, לכל כעס יש טריגר שמפעיל אותו. גילוי הכאב הזה שמערבל אותי ומכעיס אותי מאד
ושם, בין סדקי החומה ברגע שפתחתי שערים יש לגעת בו ולדקור בו ולחפור בו כדי שאתלהט יותר עד למצב של רפיון ושחרור.
ואם החפירה מעוררת את הרצון לצבוע את התקרה באדום שתנטוף מעלי , האם עוצרים או ממשיכים הלאה? (מראה מקום - פוסט קודם) הערפול הזה מוביל לטשטוש הגבולות.
והנה חזרנו במעגל קסמים לתחילתו של הפוסט המסורבל הזה (לא מאמינים? תמשיכו לקרוא ותתבלבלו יחד איתי).

ואז, צובטים לך בקצות העצבים החשופים והתגובה הינה כעס שממלא אותך ומצפה לפורקן.
פורקן - אורגזמה או בכי, כאשר האופציה הראשונה סוגרת את התיק והעדים משוחררים לחצי יום חופש והשנייה הינה הדרגש שלפני סולם חלום יעקב ועם עוד קצת מאמץ אפשר יהיה לתפוס בעקבו של המלאך עם הכנפיים הלבנות.

אז נבחר רגע בבכי. כמה הוא עוצמתי. יש האומרים משחרר.
משחרר? את מה בדיוק? האם הבכי הוא קטרזיס לפחדים ולכעסים? הבכי הזה שאיתו אתכנס למצב של עובר מתכדר על שטיח, בו אולי אני אהיה שטיח וכל מה שאזדקק לו זה את העיטוף שלה הארוך והמגן המלטף את הקרביים דרך החומות הפרוצות ופותח את שערי הזהב למחילות הנפש.

ולשם המחשה הועלתה בפני סיטואציה בה אהיה נתון חסר ישע אני והפחד והתשוקה שלי מעורבבים, סיטואציה שתכעיס אותי ומנקודת הכעס יהדקו עוד טיפה את החבל, יחטטו בנבכי נשמתי, ויעשו לי עיסוי חזה על גבול הנשימה האחרונה.

כעסתי מעצם הרעיון.

כעבור שעתיים התחלתי בבנייה מחודשת של חומת לבנים ומגננות שיאפשרו לי להכיל את עצמי בתוך הסיטואציה, יאפשרו לי לא לכעוס כשאני מדמיין את עצמי נתון בה, מגננות שנתנו לי את הכלים להיות שם ולא להתפרק ואולי לתפוס למלאך המרחף בביצים. (אני אישית יותר אוהב את הדימוי של לתפוס בדגדגן המלכותי של המלאכית, להביא ליקוק כך שגם=אני אתגרה מהכעס הזה).

כל הכעס שלי בלהיות מנותק, לפחד מההתעלמות, מהתוצאות הלא ידועות, מהצורך בפורקן המתחים ולמי פורקן זה יופנה (תמיד על הקרובים ביותר), התייעל לטובת ולחדוות הניצחון עליו.

עכשיו אחרי שהייתי מוכן לשים את המראה מולי להסתכל בקושי שלי בלבן של העיניים, אפשר למתוח את הגבול בשנית.

ראיתי קישור שמסתובב פה בכמה בלוגים ומכיל מילים בגימטרייה לפי הניק שמזינים לו.
ניסיתי גם וכל הסיפור של גם וגם = 92 שזור במילים עם ייחוס מספרי זהה.

שקוע כל כולי בעבודה כאשר הנייד רוטט לי בכיס.
הודעה – לילה טוב לך, בא לך לבוא?
"אהובה יום טוב, איזה לילה?" מציץ בשעוני ומגלה שהשעה כבר שמונה ואני טרוד על ניסוח מכתב הקשור לקובץ שטרם הצלחתי לפענח.

העבודה הזאת, אינה נגמרת לעולם. אני עושה עיבוד נתונים על המשימות שנותרו לי לבצע למחר בבוקר. אלו הן האחרונות להיום, חושב לעצמי.
היא מתפרצת למחשבותיי ומפתה אותי "השארת אותי עם דם חם ומאז הכאוס שלי לא נרגע. כל הזמן לח וחם."
בטח שבא, אני משיב. ההצעה שלך היא כבר בגדר סחיטה,.

הדלת נפתחת עוד בטרם הספקתי להקיש בה והיא בחלוק שקוף, כוסית וויסקי כפי שאני אוהב ומאפה לא אכיל. "לא רק יפה גם אופה?" חייכתי.

היא מתגרה בי בחיוך הממזרי שלה ושואלת, "לא אכפת יהיה לך שעבד המחמד ישב ויתבונן איך גבירתו מגדילה לעשות?"
מגדילה לעסות אותי למשל? גיחכתי, הבכיין לא יתבכיין כמו בפעם שעברה כשהשתעשענו קלות בנר החורך ופטמותיו ניכוו?

אני מביט באיש שלה עומד על ארבע עם הראש למטה בתנוחת צב, כסוי עיניים וכל כולו משדר פחד.
מתוך דחף של חוטא חטאים הובלתי אותה בסמוך אליו וכופפתי אותה בתנוחה שיאפשר לה להישען על גבו כך שפניה צמודות לאוזנו.
ישבנה העסיסי מתנועע לצדדים, מבקש את קירבתי ואת מגעי שלא איחר לבוא.
"נכון שהיום מתאים אנאלי?" שאלתי.
ראשו הופנה אלי והוא נע בחוסר נוחות. יכולתי לדמיין את הבעתה בעיניו. "האם אתה גונב הצצות לכיווננו?" הסטתי את כיסוי העיניים ובמבט חריף אחד עוררתי את תשובתו בקול רפה. "אני לא, לא גונב", ענה.
צליל מפתיע של סטירה נשמע, וראשו הועף. "כשאתה פונה אל אדון או מביט במלך תדע להשתמש בשם תואר הראוי" נבחה עליו.

התמקמתי מאחוריה בשנית וחדרתי אל בין פלחי העונג שלה.
אלוהים. נזדעקה וגניחתה הייתה כה חזקה כאילו טיל גדול פילח את התחת היפה שלה.
לא צריך להגזים, לחשתי לעברה, אדון מספק אותי לא צריך אלוהים.

לא יודע כמה זמן הזדיינו כך ללא כל תזוזה מורגשת מצידו עד שרוקנתי את תשוקתי לתוכה.
לפני לכתי השארתי את חותמי כחסד על עכוזה – יואב הבוס.

בדרך לרכב שוב הנייד רוטט בכיסי. בטח מהעבודה, אני חושב לעצמי.
הודעה חדשה מהנייד שלו "תודה איש".
מקווה שעכשיו סוף כל סוף יהיה להם טוב.


המילים בטקסט שמשקלן 92 לפי סדר הופעתן:
גם וגם, לילה טוב, בא לך לבוא, אהובה יום טוב, העבודה, עיבוד, אלו הן, דם חם, הכאוס, לח וחם, סחיטה, לא אכיל, אופה, מחמד, מגדילה, בכיין, ניכוו, צב, פחד, דחף, חוטא חטאים, אנאלי, אני לא, לא גונב, אל אדון, במלך, אלוהים, טיל גדול, הזדיינו, כחסד, יואב הבוס, להם טוב.

או שגם אדום פתוח למשא ומתן ולשיקולו של השולט?
הייתי נוכח למצב בו האדום נאמר במצב אפשרי.
הכוונה למצב שכמעט ונחווה כבר על ידי השולט והנשלט.
השולט עצר לרגע, הרים גבה ושאל ״באמת אדום?״
ואם רק אתקדם צעד קטן אחד? אניע עוד שלב קטן אחד את המצב לעבר רצוני, האם גם זה אדום?
המשא ומתן הזה, בהסכמת הנשלט ובהנחיית השולט, הוביל לאותה נקודה אותה ניסה הנשלט למנוע.
על פניו אני יודע שהתגובה האימפולסיבית היא ״אדום זה אדום״
בעיניי הדו שיח וההקשבה היו כל כך יפים, מזינים ונראה איך בעדינות בדסמית מקסימה ניתן לגעת בגבולות שכולנו שמים לעצמנו אבל מתים לעבור בסיוע התיווך הנכון.
גם.