גם וגם

כדור השלג התמוטט על ראשי.
הייתי מת לזיין לך את הצורה, לפחות בוויסט.
או לפחות שיזיינו אותי כמובס במשחק.
אבל את שיחקת לנו אותה בתחכום היאה למנצחת על חבורת דומים רעבים (כן כן גם את גבירתי נכללת בחבורה זו)
והצלחת לזעזע את אמות הסיפים בניצחון על הבלתי מנוצחים.
לפחות אתנחם כמפסיד במקום השני המכובד להיות סגנה של המפקדת.
בהצדעה
גם

למרות ההבנה של חיבור עצמאותנו לזכרון הנופלים, השילוב הזה תמיד היווה עבורי בעיה.
לראות משפחות אבלות וכואבות יוצאות מבית העלמין וילד בוכה
חולפות ליד קבוצת מתבגרים שמחר חלקם יתגייסו מצחקקים בינם ובין עצמם ואחד צועק "חיים, קניתי קבבים תביא אבסולוט ואקסלים..."

הירידה לתפוס מקום בים לקומזיץ כבר בצהרי היום לצד סיפורי הגבורה ברדיו ישראל.
קול השכול לצד קול השוק בערבוביה

אותי זה קצת מצמרר.
מעציב.

לא לקרוא פוסטים באייפון כשאתה בעבודה!!

שיא הלחץ
פעילות בשבעה מישורים מקבילים
אנשים נכנסים ויוצאים. אנשים באטרף. צעקות.
טלפונים ומיילים, שיחות ועידה מתעופפות לכל כיוון.

לוקח חמש דקות אתנחתא וקם להכין קפה.
חוזר לחדר עם קפה שאמור להרגיע ומדליק סיגריה.
בין לבין מעלעל בפוסטים החדשים של חביביי.
קצת קורא פה, קצת מגיב, בהיסח הדעת פותח מיילים נכנסים בקצב מטורף.
מתפתה לקרוא וגם להגיב למייל חשוב ממנהלת אגף:

״נסיכת הלילה שלום,

רצוי שנקבע פגישה אצלי בנושא.
אשלח לך זימון האאוטלוק.

בברכה וחג עצמאות שמח,

גם״

אוי איזו פאדיחה נוראית ( מנסה למחזר את המייל בתקווה)
נקווה שהיא מהאתר כך שיש סיכוי שהמייל הזה יעורר חיוך והבנה.
בקיצור - אל תתפתו לקרוא ולהגיב בשעות העומס!

גם״

במוצאי שבת אני מרגיש את הנפילות מגיעות.

עוד בטרם הן נוסעות אני מרגיש את חוסר השלווה והרטטים שעוברים בי.

כתבתי על זה לא מעט, אפילו טחנתי בשכל על אותן תחושות.

נהניתי מאותן ירידות לא מעט וגם סבלתי לא מעט

זה כבר לא קורה תמיד. לעיתים וקורה שבזמן האחרון אני דווקא נשאב לאופוריה.

פתאום מעסיק את עצמי בכל מיני דברים שאני אוהב. יוצר, בונה, חושב, מנגן, מכין אוכל, מסדר, קורא, מדבר, יוצא, נפגש - משתנה.

אבל אין כמו אותן נפילות חזקות שמרסקות אותי. ההתמודדות הראשונית היא לשתות ולעשן לעשן ולשתות ולהתמסר לתחושת השפל המעליבה ופוגעת.

לפני כמה ימים ניסיתי לאבחן האם כל הכאב והצער הזה נובע מכך שלא אראה אותן שבוע?

חשבתי שהכאב והצער הם כבר לא על כך שהן נוסעות, כי כבר התרגלתי ללבד ולשקט שלי ולהיות בלעדיהן, אלא אני בוכה עלי, נטו.

המרחק והבידוד מהן הוא הקטיזטור אבל זה מתחבר ללבד שלי מעצמי על הצורך שתמיד היה משמעותי ביותר של חברה וחברים שדי דחקתי מעלי בשנים האחרונות על ידי ניתוק קשרים וריחוק דווקא בכדי להיות לבד.


אז בלילות כאלה של מוצאי שבת אני נהנה לבכות על מר גורלי ולהיות מסטול ולהיות מסושן בשיא השפל. מתמסר לכאב בחולשה.

אז באמת אני יכול לגעת בקצוות לחפש את המקומות הכואבים לחפור בהם עוד קצת ולהתיישב עמוק.

אני בהם והם בי.

אז מי ששואל איפה הנקודות הרגישות שלי, התשובה שלי היא שהן בעיקר מתי.

ניפגש במוצ"ש - זה התזמון לגלות אותן.

אני שוכבת על הספה ובוחנת את פניו המרוכזים.
הסיגריה הנצחית תקועה בזוית פיו, מעלה עשן והוא רוכן מעלי עם הטוש הכחול. חודו של הטוש מורגש קרוב מאד לשפתיים התחתונות שלי, מילימטרים אחדים. ממוקד כולו בתהליך היצירה, קמט בין גבותיו
האפר בסיגריה הולך ומתארך ואני מתבוננת בו בחשש מסויים, צופה את נפילתו, עלי.

מחשבה עוברת בי שצריך לצלם אותו כך, ממוקד ביצירה הזו בין רגלי המפוסקות, אבל הוא דווקא חושב שזה רעיון טוב יותר לצלם אותי, או לפחות איזורים אסטרטגיים ביותר שזכו בסוג של קעקוע זמני, פרי מכחולו. (או טושו במקרה דנן) משונה מה הוביל אותו למחשבה כ"כ הזוייה.
אני מסתכלת בבעתה בתמונות.
"אתה לא מפרסם את זה"! אני קובעת נחרצות.
"תמחק את התמונה הזו! ואת זו ואת זו גם"
"זה בוטה מדי
זה חשוף מדי
וכאן בכלל רואים שלא גילחתי כמו שצריך", אני מרימה אליו מבט מתחנן.
"תסתובבי" הוא מורה לי
ושוב אני מרגישה את מגעו של הטוש הפעם על פלחי ישבני.
אני מנסה לתפוס רגיעה.
לא לזוז.
בכ"ז אל לי להרוס את היצירה.


אח"כ קרו דברים אחרים
ופישלתי
וקבלתי עונש לכתוב.
אבל אני מודה שיש שלבים שהתודעה שלי קצת מעורפלת בהם ושקשה לי לשחזר במדוייק מה קרה.
זה קורה כשהמוח מתנזל לי ואני נהיית כולי חורים.
ואז למעט העונג והחרמנות והתשוקה קצת קשה לי לזכור מה קרה שם.

כבר שנים שאני משתדלת לסנן כאן מלים ולא להשתמש בכל הרפרטואר העשיר של: כוס/תחת/פטמות/ זין. די מיציתי את השימוש בהם וזה כבר פחות מלהיב אותי לתבל בהן כל פיסקה ופסיק.

אבל עכשיו אני חייבת- כי הוא אמר.
ואני עושה מה מאסטר אומר.(-:

כאן כל מי שהוא עדין, רגיש ולא אוהב פירוט יתר מוזמן לנטוש.

בתכלס- הוא פשוט זיין אותי בתחת, חזק וגמרתי (בנוסף לפעמים האחרות שגמרתי, אבל כאן התפלקה לי גמירה בלי לבקש רשות).
אני מודה שאני פשוט מתה על זה.
על התחושה של העוצמה וההכנעה והחדירה שהגמירה פשוט ברחה לי בלי גינונים ונימוסים של לעצור ולדעת לבקש.
בנוסף, היה שם גם ויברטור רוטט שלא ממש הקל על העניין.
הוא כעס.
בצדק.
זונה שכמותי.
ואמר שצריך לבחור עונש כדי שאני אלמד לשלוט קצת בדחפים.
כשליטה בדחפים הוא גמר לי בפנים ורצה לאטום את זה עם פלאג עד מחר בבוקר.
המחשבה שלי נוסעת באוטובוס חזרה לעבודה מלאה בחוקן טבעי (ושוב סליחה לבעלי הקיבה הרגישה, אבל אל תגידו שלא הזהרתי בזמן),
בקיצור המחשבה הזו עשתה לי לא ממש טוב וכאן ממש התחננתי על נפשי, כולל תיאורים פלאסטיים שאותם דווקא אחסוך מכם.
הוא שמע אותי האיש הטוב הזה והחליט לחמול עלי להקלתי. הייתי צריכה לחשוב על עונש אחר.
השתעשעתי במחשבה שהוא ישלח אותי עם פלאג רוטט לעבור את שלושת הבידוקים הבטחוניים בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים, וכשאני אצפצף שוב ושוב, לא תהייה ברירה אלא לקחת אותי לחדר צדדי ולערוך בי חיפוש פולשני, אבל הגעתי למסקנה שעדיף שאני לא אציע את זה אפילו בצחוק.
בקיצור, בחרתי להתנצל ולשתוק.

באוטובוס קיבלתי הודעה מפורטת איך יראה העונש- לכתוב לכם בפרטי פרטים את הפרטים.
מזל שיש לי מאסטר קשוב ורחום וחנון ששומע את תחינותיי.
אפילו נתן לי עד השעה 21:30 לכתוב ולפרסם. רק מה? כל שעה עגולה אני חייבת למולל את הפטמות הרגישות שלי חזק חזק במשך 2 דקות בכל פעם. מה שהוציא אותי מהריכוז לכתוב, עד לרגע האחרון.

קיימת בי חרדת נטישה מקוראינו הנאמנים המתעקשים שהפוסט הנכתב בלשון נקבה במקום זכר (כי זה נורא מבלבל), יתורגם.

אמרו לי שאני כותב לא ברור.
אז ניסיתי לשנות פונט, אבל גם זה לא הפך את מה שאני כותב לנהיר יותר.
החלטתי שעם כל פוסט אצרף קליפ מיוטיוב או תמונת ערום או לכתוב 1000 מילים. משהו מזה כבר יצליח להסביר טוב יותר, כנאמר.

אמרו לי שבגלל שאני לא ברור אז לא מגיבים כי לא יודעים למה התכוונתי.
אז החלטתי לנסות ולהסביר, שוב, את כוונתי. מהיום אני אתן ללילו לקרוא לפני הפרסום ולהצמיד לנכתב מאמר מבאר, פרשנות לנכתב.

אמרו לי שאני כותב בלשון זכר ובלשון נקבה אז זה מבלבל את הקורא.
אז ביקשתי מלילו שתתאמן בצד לכתוב את הפוסטים שלה בלשון זכר ותוסיף הערה בכוכבית* שכל הנאמר נכתב בלשון זכר למען הקורא אבל מיועד לקריאה וכתיבה לגברים ונשים ביחד או לחוד.

אמרו לי שהתוכן וההומור (הלא מובן, כמובן) הוא פאקינג ניינטיז.
אז אני ככל הנראה בדיליי של שנתיים ואני חייב לגשר על פערי שנים וחורים שחורים שנוצרו כשהייתי, ככל הנראה, בקומה.

פירוש לילו: ברמה זיין אותי כל כך חזק הבוקר אז החזרתי לו. ככה זה שהוא גומר - המוח מתנזל לו לעיסה דביקה ורגע לפני שהוא נרדם הוא רץ לבלבל לכם את המוח עם פוסטים לא ברורים שגם ברמה לאחר שהוא מתעורר לא זוכר שכתב אותם. בטח לא להסביר מה כוונתם.
אבל אני? מה אכפת לי אני. (-:
זה בכל אופן מה שאני הבנתי.
* למען הסר ספק - כך נראית הכוכבית.

ערב חג
פסח שני

הפרד הסורר מתכנן ללבוש פסים.
לא את תלבושת הזברה המסורתית אלא אפור, לזכר הפרד, שזור בפסים סמויים בוורוד.
לחדי העין ולמחפשי הדקויות הדקדקנים.

עכשיו כל שנותר זה למצוא חולצה תואמת ועוד.

ציפיות למתוק
ולהחריף.

חשבתי עד כמה פתאום אני מתחבר לשולט שבי.
זה עושה לי טוב וזה עושה לה טוב.
וככל שאני יותר נכנס למה שאני באמת ותופס את עמדת השולט מולה אז יותר קשה לי לבחור בפנטזיית הנשלט.
יותר קשה לי להמשיך את החיפוש ולהיות שלם בו.
החומות, המגננות וההתבצרות עדיין במקומן ואולי אפילו צומחות להן, מתעבות.
ואני חושש שבעצם הפוזיציה החדשה ישנה מסבה עבורי עונג רב, מחזקת ותוצר המשנה מענג את לילו שבעתיים, מעצים בה את תחושת הסאביות עבורי.
בפוזיציה, האפור המעורבב של גם וגם, בו שיחקנו במקביל כמתחלפים כאשר הייתי גם שולט וגם שולט מלמטה כשרציתי שלילו תעשה בי כרצונה (או כרצוני), אותו אפור מתחיל לעבור מטמורפוזה בהפרדת צבעים לשחור ולבן.
שחור שאני שולט מולה ולבן שהיא נשלטת מולי.
מעז יצא מתוק.
ומאז התחלת התהליך של הפרדת האפור לצבעים המקוריים הבסיסיים לא מאפשרת לי לבדוק את צד הנשלט באותה קלות כפי שהיה בערבוב של גם וגם.
אולי ההיררכיה של שחור מלמעלה, לבן מלמטה ואני בתווך בצבעי זברה הינה מחוייבת במציאות שלי לשם החקירה.

ואני רוצה שכן אמצא את דרכי לשם, עדיין.
יש צורך להוריד את המעיל המגן.
"במרוצת הזמן הפך המעיל לכבד ונוקשה ובכך מגביל את התנועה והחופש שלי. מטרת המסע היא להחזיר את החיוניות והגמישות לגלות מי אני", כפי שאמון טוען, לגלות מהו המעיל ומי לובש אותו.
לשחרר את הפחדים ולהאמין יותר.

לבחור בקיצוניות ולהתעמת מולה לצד שחרור ופריצת החומות.
אני כותב מתוך תיאוריה ולא מתוך מעש. המעש יגיע לאחר האמונה שניתן לבצע את ההפרדה בין השחור והלבן ועדיין לרצות בשניהם.
כפרד אפרפר בצבעי זברה.

בחיפושי אחר כלובי, הגעתי רחוק.
אי שם במקומות שהיום הוא לילה והלילה הוא יום
תלוי בעונות השנה.



המבטא המזרחי הכבד שלי גרם לבלבול, או שהטעו אותי במכוון.
הגעתי בדרך לא דרך לכלובי מודגש יתר על המידה:






לאחר מנוחה קצרה ומשחררת בקלאב,






לא התייאשתי ולא וויתרתי והמשכתי בנסיונותי לאתרו.
עד שהגעתי לסימן הדרך הראשון.






בשמחה האצתי את צעדי והנה רמז נוסף, ברור אף מקודמו:






ולבסוף, יגעתי ומצאתי.
האמנתי.
שפה אוכל לתת לרגלי הדואבות והקרות מנוחה:





או לכל הפחות חנייה:



יש כבוד!!!