היכן הצדק

כבר הרבה זמן שהיא כבויה
האור שהיה מופץ ממנה הולך ודועך עד שכמעט נעלם.
הצבע בפנייה נותר שחום, העיינים החומות שחורות מתמיד, קצות שערותיה הבהירות שנצבעות ע"י קרני השמש בורקות
אך היא נותרת כבויה.
היא לא יכולה להצביע על הנקודה שבה הכל התהפך
אך ניכר לראות שזה קרה די ממזמן.
היא אוהבת הרבה דברים.
היא אוהבת שקר לה לגעת במים רותחים שגורמים לצמרמורת שמתפטשת בכל הגוף
היא אוהבת לקום בבוקר ולשמוע את הבוקר מתחיל ומתנהל בקצב הקבוע שלו.
אפילו שרק 6 בבוקר והיא צריכה בשעה כזאת לחזור ממסיבה,
היא נהנת להקשיב, לשירים הרגילים שלה לשתות תנס על הבוקר
להתכונן לעוד אימון.
היא אוהבת לסיים את האימון לעשות מקלחת חמה לפטפט קצת בטלפון
וללכת לישון.
היא אוהבת שנגמר היום והיא יודעת שהמשימה היחדיה שנותרה לה היא להרפות את הגוף ולתת לעיניים להעצם ולחזור לעולם החלומות , בו הכל יכול לקרות.
היא אוהבת להקשיב למוזיקה שמנגנת על כל וריד ועורק בגופה,
היא נושמת את המוזיקה עד שכמעט ויכולה להזין אותה במקום אוכל.
היא אוהבת להיות עם חברות שלה.
היא אוהבת את הזמן הפנוי שיש לה למרות כל העיסוקים שלה.
היא אוהבת אותך פשוט כמשמעו אוהבת.
אך כל האהבות האלה לאט לאט מאבדות מערכן.
למקלחת היא כבר לא אוהבת להכנס כדי לא לעמוד ויודעת שהיא לבד
בטלפון היא כבר לא מפטפטת כדי לא לשמוע מה מסביב
בבוקר היא מצטערת שהתחיל עוד יום.
האימונים נהפכים לעונש כי פשוט חייב זה ההרגל.
היא לא אוהבת לסיים את היום,
כי היא קולטת שהיא שוב לבד.. נכנסת לעולם החלומות..שרק הוא נותר מיוחד ורק בו הכל יכול לקרות.
זה גורם לה רק סבל.
המוזיקה ממשיכה לנגן על גופה אך בעיקר על מנגנון הגעגועים,
געגועים לתקופה שנראת כאילו לעולם לא תחזור.
את האנשים שהיא אוהבת היא מרחיקה, ולא כי היא לא צריכה אותם אלא כי היא מפחדת שיפגעו בה שוב..או שיגלו את מה שנהיה ממנה בתקופה האחרונה. ילדה עצובה שפשוט אין לה טעם לחיות.
היא עצמה מפחדת מכך וכל עוד שנותר לה לעשות הוא להרחיק ולנסות לתקן עד שתוכל לקרב אותם חזרה.
לראשונה.. היא התחילה לרחם על עצמה והכאב חד יותר מכל דבר שחשה בעולם.
בדיעבד כל אדם שיגיע מבחוץ יראה ילדה מאושרת מלאת חיים חברים ואנשים סביבה,
אך אם יסתכלו היטב בעינייה יראו שכבר הרבה זמן היא כבויה.
האור שהיה מופץ ממנה ..הולך ודועך עד שכמעט נעלם.