לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 18:31
ציפיות
אני ציפיתי אותן
בנוזל מתקתק
אך אותך זה יהרוג
אם תטעמי קצת
תוכלי לדעת
איך זה לכאוב
איך זה לכאוב
ערפילים
ההוויה העצמית שלימלווה ברחשים בלתי פוסקים של כאב , תקווה עמומה , רצונות נשכחים.
לפני 17 שנים. 27 במרץ 2007 בשעה 22:36
איש אחד ציור אחד
אהבה אחת אלף פרצופים
זמן שאול ושאלה שמשאירה
יתד תקועה בחריצים
אדמה שרופה , אישה בוכה
תקווה מוכה באלף אגרופים
הווה עבר , עבר נשאר
כמה זה מוכר , אין פה חיוכים
תני לי לקדוח
לך
ברקה
תני לי לגעת
בדם המטפטף
תני לי לרצוח
אותך
עוד פעם אחת ודי
עכשיו מרגיש חי ...
איש אחד מסך אחד
ומציאות אחת שלא קיימת
נשים רוצות נשים פרוצות
מתערטלות מחוץ לדלת
אדמה רטובה
אדמה רטובה
העבר בעקבותיך
אדמה רטובה
תני לי לגעת
לך
בפנים
עמוק עמוק
הרי ככה
את אמרת שאת אוהבת את זה
תני לי לקדוח
לך ברקה
בכי שקט
הלילה
דם מקשט
הלילה
תני לי לרצוח
אותך
עוד פעם אחת ודי
עכשיו מרגיש חי ...
לפני 17 שנים. 27 במרץ 2007 בשעה 13:02
תאוות בשרים
אבדה היא
ומילים
הן חסרות משקל
האוויר לבש שריון קשקשים
ועם כל נשימה כאבתי נורא.
לקראת הסוף
המבטים נראים מוזרים יותר
ישנה רוח זרה מהלכת
מתנתקת מן המין הנבחר.
לפני 17 שנים. 27 במרץ 2007 בשעה 11:14
אני כחומר
מתערבב עם השחור והלבן המקודדים את היקום
אני יש אך לא מאין
תוצאה של הזדווגות או מקריות
בנקודת ההתחלה
עומד הציני
הנקודה ,ההתחלה
השאיפה לאינסוף
האם אתה מאמין בחיי נצח?
ביישויות אלוהיות
באחד הגדול?
האם תוכל בבוא העת
לדקלם חטאיך?
האם תוכל להוכיח
שיש בך תועלת אחרי הכל?
האם השקט הנורא הזה
קיעקע בליבך צלקת?
האם תוכל להתנתק
מהבדידות שבך מוטבעת?
האם תוכל להתעלם
משחיקת החומר?
האם תוכל עוד להלך
גאה על אותה האדמה?
אני כחומר
אני כחיה שורדת
אני כדור ללא קנה או מטרה
אני האנושות
ליצן עצוב בקצה החדר
אני כחומר
אני כחלק מעורפל במשוואה
לפני 17 שנים. 26 במרץ 2007 בשעה 11:43
זה לא היה ככה תמיד אבל
רוב האנשים מעוררים אצלי רצון להקיא
היוהרה
השחצנות
הניקור
האגו
האגו הארור הזה
חוסר החמלה
חוסר האמפטיה
אם אנחנו היצורים האינטילגנטיים ביותר על הכוכב הזה אז ... מישהו כאן פישל בקשר לאיזון.
6 מיליארד כדורים קטנים , בועות קטנות של שיש וחרס
מצוחצחות , נקיות , מבריקות להפליא ... דואגות להדגיש את הקיום העצמי , דואגות להחריב את הקיום האנושי.
מייצרים מחלות
מייצרים כלי נשק
מייצרים תינוקות אל מעגל ההרס העצמי ...
מילן קונדרה אמר :
בימים אלו , גם המתים לא ירצו לחזור אל עולם החיים .
לפני 17 שנים. 26 במרץ 2007 בשעה 11:26
היה רק רעש
רחשים בלתי רצויים
והעיניים היו נשואות למקום אחר , מנוקר יותר , נוח יותר.
נדחתה כף יד מלטפת
נדחתה הלשון המתרפסת על הנעל הרטובה.
הכאב הסתחרר , קדח כמה שיותר עמוק
נזכר בקיומה של אותה נקודה עלובה.
זה מפליא שיש פחד
שאין בעצם ממה לחשוש
החלל מסביבי נהיה פתאום כ"כ גדול
רחב ידיים
ירא שמיים
עמוק, כחול , שחור
הכוכבים סיפרו לי
הזכירו
איך שרציתי לאנוס אותה
לעגו על פתאטיות
על שפחדתי לפעול