המקום שלי

"רצתי מהר מבלי לתת
זמן למה שלא מרפה
אם אני שוב לא עצמי
אז אין לזה לאן לצאת"

בזכות Full Trunk

התעוררתי מתרדמת עצמית.

שחררתי את המפלצת, ואז – בבת אחת – מנסה לרסן.

נדרשת ממני שליטה עצמית עילאית דווקא במקום שבו השליטה אמורה פשוט להתמוסס, להימסר.

אני מצליחה, כי אין לי ברירה אחרת.

אבל הדחף הבוער הזה לא נעלם; הוא פשוט משנה צורה, מתבטא בדרכים אחרות, ולוחש מתחת לעור.

גם שחרור הוא לא אפשרי.

למה? אינני יכולה לאשר לעצמי.

זו לא שאלה פילוסופית, זו הדילמה שבה הגוף נפרד מהריבונות שלו.

שם על הברכיים, כשהראש מוחזק חזק בידך, ואתה עמוק בתוך הגרון. האף כבר חסום, האוויר הולך ואוזל, קצוב ומדוד. הריאות מתחילות לשלוח אותות של מצוקה, מכות בדפנות החזה, אבל אתה כבר נמצא שם – ממש על הקצה הטוב, המתוח, של רגע השיא.

ברגע הזה, העולם כולו משתתק ומצטמצם לשני מאבקים מקבילים:

מצד אחד, דחף החיים החייתי, הדורש להיאבק על נשימה, לזוז, לקטוע את הזרימה ולהסתכן בפיספוס של התזמון המושלם שלך.

מצד שני, המאבק המנטלי בצורך הפיזי הטהור ביותר. הבחירה להשקיט את הבהלה, להמיס את אינסטינקט ההישרדות, ופשוט להיעלם אל תוך הרצון שלך.

ודווקא שם, בתווך הצר שבין שני המאבקים האלו, נכנסת השליטה.

במקום שבו נגמר החמצן, מתחילה הבעלות המוחלטת שלך.

ובנקודה הזו, אני פונה אליכם, השולטים.

ברגע השיא המתוח הזה, כשאתם על הקצה – האם תצליחו לחוש את הנשלטת שלכם? האם תקחו את האחריות והבעלות המלאה, ותנחו אותה מתי לקחת אוויר, או שהצורך האישי שלכם ברגע הזה ימסך את הכל?

לשישי יש אווירה אחרת, קצב שפועם אחרת.

אני בתוך השקט שלי — זה שהתרגלתי אליו כל כך, אולי כבר יותר מדי. השקט המוכר, שבמקום להשקיט, מתחיל לצלצל באוזניי.

התרגלתי להסתדר לבד, לבנות לעצמי מבצר של שקט שבו אף אחד לא יכול להפריע או לטלטל את הסירה. אבל, הצלצול הזה באוזניים מזכיר לי שגם למגננות הכי חזקות יש סדקים

השקט הזה מחכה שמישהו יפרע אותו, שמישהו יניח עליו יד ויגיד לי שאפשר להפסיק להחזיק הכל כל כך חזק.

הימים האחרונים מרגישים כמו מרוץ בתוך סופה. העבודה שואבת, המחויבויות המשפחתיות מהדקות את אחיזתן, והמחשבות? הן הפכו לרעש לבן, סטטי ובלתי פוסק, שממלא את כל החללים הריקים.

ובתוך הטירוף הזה, פתאום, הזיכרון פתח דלת אחורית.

הוא לקח אותי חזרה למדינה פראית, לילדות שנצבעה בצבעי אדמה ומרחב. אני עוצמת עיניים ורואה את בונגלו הנופש שלנו, בלב שמורת טבע אינסופית בדרום אפריקה. מבנה גדול עם גג סכך שסיפר סיפורים על גשם ושמש, בלי חשמל, בלי הסחות דעת, בלי מסכים שגונבים את המבט.

שם, באמצע השממה, הכל היה ראשוני. הכל פעם בקצב של הלב.

 יושבים בלילה מסביב למדורה. היינו עטופים בחושך מוחלט, סמיך וחי, מקשיבים לקולות הרקע של הטבע: שאגה רחוקה של אריה שמרעידה את האוויר, צחוק מצמרר של צבוע שחודר את הדממה. אלו היו צלילים של עולם שלא מנסה להסתיר את הפראות שלו.

ומעל הכל – השמיים.

בלי אורות עיר שיסנוורו את הפלא, השמיים היו מוארים במיליארדים של יהלומים רחוקים. כוכבים שהיו קרובים כל כך שכמעט היה אפשר לגעת. ואם היה לנו מזל, היינו זוכים לשקיעות וזריחות שצבעו את העולם בכתום בוער, רגעים שבהם הקו בין שמיים לארץ פשוט נמחק.

אלו היו חיים פשוטים. חיים שבהם המשמעות לא נמדדה בהספקים, אלא בנשימה.

היום, כשאני מנסה למצוא שקט בתוך המולת המזרח התיכון, שלהניח את הראש לא בא בחשבון הלב נודד לשם. לאותו גג סכך, לאותה מדורה. לחיים אחרים

. לחיים של געגוע.

השנה האחרונה עברה לי בין האצבעות כמו רוח. עכשיו, כששנה חדשה בפתח, אני מרגישה את הדף החדש הזה נפתח מולי. קנבס לבן, נקי, מחכה לצבעים הנכונים.

הפעם אני לא מבטיחה לעצמי זינוקים או ריצות מרתון. אני יודעת שיהיו משוכות, אני יודעת שלא הכל ילך חלק. אבל יש בי ביטחון שקט – השנה הזו הולכת להפתיע, פשוט כי אני מגיעה אליה הכי "אני" שיש

זה בוער בי, אבל זה טהור.

למדתי שהעוצמה היא לא במהירות שבה מגיעים להתמסרות, אלא בדרך שנחצבת אליה. ככל שהיסודות נבנים לאט יותר, נכון יותר – כך זה הופך לאמיתי יותר, לעוצמתי ללא פשרות.

אולי אני רואה את זה אחרת. אולי אני לוקחת את זה למקום רחוק מדי. אבל הייתי שם, ואני יודעת כמה קל לאבד את עצמי בתוך החיבור הזה – או יותר נכון, להתפשט מכל המגננות בתוכו.

אז כן, זה עניין של תזמון החיים. של חיבור מדויק. של רצון כמעט מקודש לשים אחד מעל כולם.

זה לא חייב להיות כאן ועכשיו, ואולי זה לא יהיה לעולם.

בעולם שבו הכל כאן ועכשיו.

תעצור רגע...תנשום

כי ברגע שזה יקרה – זה יהיה לתמיד...