המקום שלי

"זה לא קורה בבת אחת, אבל זה תמיד קורה ברגע אחד.

התמסרות טוטאלית היא תהליך, אין לה שעון עצר. היא יכולה לקחת חודשים, אבל תמיד מגיע הסימן הקטן הזה — תובנה דקה שגורמת לך להביט סביב ולהבין: הגעת למרחב בטוח, הגעת למקום הנכון.

הרגע הזה הוא מתוק, עילוי קטן שבו אפשר להוריד את החומות, ולהיכנע. מתוך אמון וכבוד הדדי נולדת הבחירה להיות חשופה ופגיעה, והרצון העמוק לפתוח את הלב, להשמיד מחסומים ופשוט לתת את הכל.

בסופו של דבר, ההתמסרות האמיתית היא לא לאבד את השליטה — אלא למצוא את החופש המוחלט ולהיכנע בתוכה."

יש ימים שהם פשוט פראדוקס אחד גדול.

מצד אחד, צער כבד בלב, עצב . פרידה מחבר על ארבע שהיה איתנו 14 שנה. חתיכת חיים שלמה, ופתאום חלל ריק בבית. אפילו הכלבים מחפשים אותו.

האם עשיתי את כל יכולתי ? 

מצד שני, שקט משונה. הילד ירד לאילת לחמישה ימים, הבית התרוקן, ואני לבד. אבל זה לבד שלי. מרחב נשימה לעכל את הכל. אמנם רגילה אבל עדיין, דווקא עכשיו? 

ומעל הכל, התעוררתי עם סימן אחד חזק שנשאר בלב מאתמול. כאילו החיים ביקשו להזכיר לי שגם בתוך העצב יש מקום לפעימה אחרת.

 ביקור פתע, בלי הודעה מראש, בלי תכנונים ובלי הכנות. פשוט אני, הכי טבעית שיש, מול מימוש של פנטזיה רומנטית תמימה. רגע נקי ומסעיר שטלטל לי את הנשמה וניגן על מיתרי הלב.

יום של ניגודים.

עצב, שקט והתרגשות – הכל בבת אחת

יש ימים של טירוף בעבודה,
שאני לא נושמת לרגע.
בדרך כלל ימי ראשון.

​אבל דווקא היום, יום רגוע.
יושבת עם אוזניות ומוזיקה,
מתעלמת ממה שקורה סביבי.
עובדת על אוטומט, והמחשבות נודדות.

​מחשבות על קולר הדוק בצוואר 
זה שגורם להרים את הראש בגאווה,
זה שעם או בלי רצועה, משאיר אותי קשורה.
זה שטיפה חונק, אבל עדיין עוטף.

​

מחשבות על זנב,

שמספר את כל מה שאני מנסה להסתיר.
תנועה קטנה, חסרת מנוחה,
שגונבת את השקט שאין לי בפנים.

​מחשבות על סימן,
מודגש על הירך.
סימן של בעלות ושייכות.

מחשבות על מקום
שבו מותר להניח את הכל,
על הברכיים, על השטיח, על הרצפה הקרה.
​

​מחשבות על קול באוזן 
נמוך, בטוח, שלא משאיר מקום לספק.
קול שמכתיב את הנשימות שלי,
ומזכיר לי בדיוק למי אני מצייתת

​מחשבות על עיניים מכוסות, אוזניים אטומות 
כשהעולם בחוץ נמחק, ואין לאן לברוח.
ניתוק מוחלט שמשאיר רק את המגע, הכאב,
ואת הצורך העמוק פשוט לשחרר.

יש ימים שקטים בעבודה,
שבהם הסערה כולה שלי.

​למה שליטה מנטלית היא כמו חמצן לגוף?
היא הצורך הראשוני לקיומי,
הדחף המעורר את שאר איבריי.

​היא אוויר לנשימה,
מזון למוח,
מתג הפעלה – לא משנה איפה אני, איפה אהיה.

​הסוד המלווה אותי בין ישיבה לישיבה,
הרטיבות המעבירה זרם בדמי,
העוגן שמזכיר לי מי אני.

​"במקום שבו יש שליטה מנטלית,
הנוקשות הופכת לחמצן,
והמשמעת הופכת לחופש."

"משוטטת בין בלוגים ופרופילים, ותוהה לעצמי:

מעניין אם מי שיודע להטריף ולגעת ככה דרך המילים הכתובות, מחזיק באותו הכישרון בדיוק – גם כשהוא מפעיל את הלשון בין הרגליים? 

האם יש כפתור לכבות את המוח שלי??

נפגשנו בפעם הראשונה באגם.

ראיתי אותך מרחוק, ואז ראיתי את החיוך שעלה על פניך כשקלטת אותי. הגעתי בג'ינס צמוד, חולצה וז'קט. בלי חזייה – כי ככה ביקשת. אני לא באמת יודעת להסביר למה, אבל בשבילך, אפילו למפגש ראשון, פשוט צייתתי.

הזמנת לי קפה וישבנו לדבר.

המבט הסובב והבוחן שלך פגש את המבוכה שלי. לקח לך בקושי עשר דקות להניח את היד על הלחי שלי, ואני פשוט נמסתי לתוכה. כשהיד שלך התחילה לטייל על הגוף שלי, ניסיתי בכל כוחי להסתיר את מה שהמגע הקל, התמים כביכול, הזה מעולל לי. כמה שהוא הרטיב אותי. מתוך אינסטינקט של מגננה ניסיתי לעצור, אבל תפסת את ידי, ובמבט חודר אחד ממך, השפלתי מבט והעברתי את היד אל מאחורי הגב. העיניים שלי סרקו בבהלה את כל מי שמסביב – מי רואה? מי שם לב?

ואז התחלנו ללכת.

פשוט לקחת את היד שלי, הובלת אותי, ואני הלכתי אחריך. בלי שאלות. מצאנו ספסל. התיישבתי מולך, רגל בכל צד של הספסל, מפושקת, כשידיי עדיין נעולות מאחורי הגב. המבט שלך, המגע, קשר אותן שם. לא זזה. לא מעיזה. לא מתוך פחד, אלא כי מבט אחד בעיניים שלך הספיק לי כדי להבין. הקשתתי את הגב כשהיד שלך בדקה את החזה שלי, והפטמות שעמדו דום. באותו רגע הבנתי: אבוד לי 🫣

האגם הזה הפך להיות האגם שלנו בשבועות הבאים. מקום המפגש הקבוע בכל פעם שהיה לנו אפילו חלון זמן קצרצר. אבל הזמן הקצר הזה תמיד נשכח, ובילינו שם שעות.

בכל פעם מצאנו פינה אחרת על הדשא. כבר הצטיידנו מראש בשמיכה, והאנשים מסביב הלכו והפכו שקופים מבחינתי. הנוכחות שלהם כבר לא שינתה דבר. גם כשישבנו שם, כשאתה עם טלפון ביד אחת וביד השנייה חושף את החזה שלי, צובט; כשהרגל שלך הייתה מונחת בין הרגליים שלי ואני שכבתי שם, מתחככת ומאוננת על הרגל שלך כמו חיה מיוחמת, מתפללת שתרשה לי לגמור – כבר לא היה אכפת לי מי עובר. מה הם כבר ראו? סך הכל זוג מתכרבל על הדשא. אולי הם שמו לב ואולי לא, אבל לי זה כבר לא היה משנה

כי באותם רגעים, היה רק דבר אחד בעולם כולו שעניין אותי: המבט שלך, והצורך המוחלט לרצות אותך.

הקשר הזוגי האחרון שלי הסתיים לפני עשר שנים.

​נכון, זה היה קשר ונילי, אבל בואו נודה באמת – עבור אישה נשלטת, זה די קל להכניס קינק למיטה. אין גבר שיסרב לזה. אבל הנפש שלי? היא עדיין הייתה שייכת למישהו מהעבר, למישהו שכבר לא היה איתי. לא באמת יכולתי להתמסר שוב.

​

סיימתי את הקשר ההוא ביום שבו שאלתי אותו אם הוא מאושר, והוא ענה לי: "אני מאושר מספיק". התשובה הזו לא רק שלא סיפקה אותי, היא הרתיעה אותי. הבנתי ש"מאושר מספיק" זו פשרה, ואני לא רציתי להתפשר על החיים שלי. אני לא הייתי מאושרת, נקודה.

ניסיתי להיות מישהי שאני לא. למה? כי לא ידעתי איך להיות מי שאני באמת. למעשה, כבר שכחתי מי אני.

​מגיל 17 ועד גיל 43, לא הייתה תקופה אחת בחיים שלי שבה הייתי לבד. תמיד היה מישהו בתמונה: חבר, בעל, יזיזים, התנסויות עם שולטים, אדון, קשר ונילי... ואז עצרתי ושאלתי את עצמי: מי אני כשאין גבר בתמונה? מי אני כשאני לא מנווטת ומתאימה את עצמי למי שאיתי? תמיד הפקדתי את האושר שלי בידיים שלו.

​אני לא קוראת לזה "משבר גיל הארבעים". אני קוראת לזה התגלות. רציתי לגלות את עצמי. הבטחתי לעצמי שגם אם לא אמצא זוגיות שוב, אני אהיה מאושרת במי שאני. והייתי.

​ובדיוק בנקודה הזו, כשהחיים שלי התמלאו באושר ועושר פנימי – הקרבתי הכל למען המשפחה.

​לא ידעתי אז שזו הקרבה. לא ידעתי שזה ישנה הכל. לא ידעתי.

​

אז כן, עשר שנים לא היה לי כלום. לא דייט, לא חיבוק, לא מגע, לא סקס. לא שיחה, ולא היד הזו... שברגע שהיא נוגעת בעור שלך, את יודעת בדיוק מי עומד מולך ואיפה המקום שלך...ככה פשוט

​בהתחלה עוד ניסיתי. אבל איך אפשר? ההורים עברו לגור אצלי, ואני המפרנסת אותם, אבל מרגישה כמו ילדה בת 15 שישנה בחדר קטן כי ויתרתי למענם על חדר ההורים. ובאותו הזמן, אח שלי או נמצא בטיפול נמרץ, עובר דיאליזות, או מחליט לגמור בקבוק טקילה ביום ומתעלף לי בסלון.

​אי אפשר להדביק חיוך מזויף על הפנים במצב כזה ולנסות להכיר מישהו. אי אפשר. הכיבוי המוחלט היה מנגנון הישרדות.

​

עשר שנים לא היה כלום, אבל גם לא רציתי כלום. העשור הזה היה יכול להסתיים כבר אחרי שבע שנים, כשהצלחתי סוף סוף להוציא אותם מהבית ולשקם אותם, אבל מהאני שרציתי להיות נשארו רק רסיסים. אספתי אותם, אחד אחד, והדבקתי חזרה.

​נתתי לנפש שלי להחלים. נתתי לעצמי להתחזק

ואני פאקינג חזקה!!

רק כשהגעתי לשם, ידעתי שאני מסוגלת שוב לתת מעצמי למישהו אחר.

​וזה היה הרגע שבו החלטתי שאם אני חוזרת – אני הולכת על כל הקופה.

​

אחרי 16 שנה, שחררתי שוב את הנשלטת שבי לחופשי. עוד לפני שחזרתי רשמית ל"כלוב", הכרתי שולט. שנינו הבנו די מהר שאנחנו לא באותו מקום בחיים, אבל הגוף בחר בו. המוח בחר בו. הצורך המטורף להרגיש שוב גבר בחר בו,  ואני כבר הייתי חייבת את זה לעצמי: לחוות שוב שליטה או יותר נכון חוסר שליטה, כאב, ולהבין עד כמה אני באמת יכולה לשחרר הכל.

​אני יודעת שאין דבר כזה מושלם.

אני לא רוצה מושלם, אני רוצה נכון.... לי.

אני יודעת שהסטנדרטים שלי אולי נתפסים כמוגזמים.

אני יודעת שאני משדרת רעב.

אני יודעת שאני משדרת טוטאליות.

אני יודעת שהכל נכון.

​אבל יש דבר אחד עליו לא אתפשר: אני לא אקריב את עצמי יותר. לא למען אף אחד, ולא למען שום דבר. גם לא להרגיש טיפה

התמסרות היא לא הקרבה. התמסרות היא האהבה הכי טהורה שיש ושם בדיוק שאני שם...השמיים הם הגבול .

בשנים האחרונות הפכתי למטפלת במשרה מלאה של החיים. להורים מבוגרים, לאח חולה, וכל זה מעבר לחובות היומיומיות שלי כאמא ועובדת שכירה. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה הכל בדיוק אותו הדבר. הרי הבאתי אותם אלי מחו"ל כי הם היו זקוקים לי, כי לא הייתה ברירה אחרת, כי זו אני.

 יש אמת אחת, פנימית ושקטה, שככל שאני מקריבה מעצמי יותר – כך היא הולכת ומתגברת. הצורך שלי כנשלטת. המקום הזה שהוא רק שלי, המקום היחיד שבו אני יכולה להיות באמת חופשייה מהמשקל של העולם. המקום שבו אני לא צריכה לנהל, לדאוג, להחזיק או להציל אף אחד.

השבוע, משהו מהחופש הזה התפרץ החוצה.

זה קרה באירוע חברה. בעבודה אני תמיד הכי אסופה, זו שמחזיקה הכל פסיק-פסיק. אבל בערב, כשהתחילה המסיבה, מצאתי את עצמי על הרחבה. ורקדתי. רקדתי כמו שלא רקדתי כבר שנים רבות. רקדתי את הנשמה שלי החוצה, את כל המתח, את כל הטיפול, את כל ההחזקה.

השארתי את כולם בפה פעור כי אני יודעת להזיז את הגוף. הם ראו צד בי שהם לא דמיינו שקיים. צד פראי, משוחרר, שלא דופק חשבון. לרגע אחד, בין הצלילים והתאורה, לא הייתי המטפלת של אף אחד. הייתי פשוט אני,

רוקדת את הדרך שלי חזרה אל עצמי.

The act of kneeling is aesthetically beautiful. 

More importantly it denotes reverence and respect 

Humility and Obedience 

Strength and Submission 

"רצתי מהר מבלי לתת
זמן למה שלא מרפה
אם אני שוב לא עצמי
אז אין לזה לאן לצאת"

בזכות Full Trunk