סופרפוזיציה

זה היה יכול להיות נחמד. פנטזיה נחמדה. אבל האמת היא שאני לא בנויה לזה. לא יכולה מגע בלי רגש, גם אם אני שולטת בסיטואציה. זה יקרה, אבל לא ככה. זה יקרה כשהלב יגיד כן. 

מי בכלל רוצה להתחלף? בחיי, זה מוריד לי.

אחד הדברים שחוויתי לפני שמצאתי את קהילת הבדס"מ הוא פשוט השפלות (לא טובות), בעולם הונילי. מרגע שהתחלתי לחוות מין, בגיל 21, נמשכתי לדברים מסויימים. למשל, הייתה לי פנטזיית אונס מאוד חזקה. ביקשתי מהחבר שלי להגשים אותה. הוא כעס מעצם הבקשה. נגעל. יום אחד היה איתי כוחני ומגעיל במיטה, כמעט שבר לי את היד, חדר אלי בכוח. אמרתי לו שזה היה לי ממש לא נעים. הוא אמר שעשה את זה כדי ללמד אותי לקח, שאדע איך זה נראה במציאות. עם גבר אחר, כשהתחלנו במין, ביקשתי שיחזיק לי את הידיים מעל הראש. מייד כל העסק התקלקל. הוא אמר שהוא לא בעניין ואני הרגשתי ממש מושפלת שבכלל ביקשתי. הרגשתי שהוא חושב שאני חולה בראש.

מאז לא ביקשתי, עד שהכרתי את הונילה קינקי שלי, בג'יי גייט. בחור אמריקאי שהגיע לארץ לשנה. הוא לא היה בדס"מי. הוא אהב סקס אגרסיבי מאוד. הרבה ממנו. 6 פעמים ביום. הוא אהב לתת ספנקים וחבטות קלות עם מברשת שיער. לימדתי אותו על מילת ביטחון. השתמשתי בה פעם אחת. הוא בקושי הקשיב. שנינו היינו מבולבלים מפנטזיית האונס. הוא טען שסאבית צריכה להסכים תמיד. אבל לפעמים כאב ושרף לי. הוא לא ניסה לגרות או להכין אותי בשום צורה, ולא נתן לי זמן להחלים. פעם הגעתי גם לדימומים. הוא מעולם לא דאג לעונג שלי ,הוא לא היה חשוב. ביקשתי לקרוא לו מאסטר. הוא הסכים רק בסקס. הוא לא הסכים לשלוט בי בשום צורה מחוץ לסקס, למרות שנכספתי לכך. לא אשכח את ההרצאה שנתן לי, איך ההורים שלו הם דוגמה ומופת לזוגיות שוויונית ובריאה. שככה זה צריך להיות. שאני לא בריאה ושכדאי שאטפל בעצמי. עוד מישהו שנגעל ממני... טוב. האמת שאף פעם לא ממש דיברתי על מה היה לפני שנכנסתי לעולם הזה. ולמרות שגם פה היו מצבים לא פשוטים, לפחות אני לא מרגישה שנגעלים מעצם הרצון שלי להשלט. אני לא צריכה להסתיר או להתבייש.

אבל מה זו התמסרות בעצם? רק לספוג כאב בסשן? בעיני ממש לא. סשן זה בכלל לא בדסמ עבורי. זה משחק סאדו מזוכיסטי מרגש וכיפי. זה לא יחסי שליטה. אולי זה לוותר על רצוני או על ההעדפה שלי בכל מיני מקומות בחיים? ואם כן, איך אני יודעת שזו התמסרות ולא ביטול עצמי? לא אקט של שנאה עצמית, דרך לפגוע בעצמי דרכו? 

חשבתי שאולי המבחן הוא לשאול את עצמי אם אני מוותרת מפחד שאולי יעזוב אותי אם לא אסכים להכל. אם לא אהיה השפחה הכי שפחתית שיש, שאפילו אביא מעצמי רעיונות איך להוריד את עצמי יותר. אולי, אם אני ב ו ח רת לוותר, מתוך ביטחון שהדום שלי יאהב וירצה בי באותה מידה גם אם לא, וכי אני יודעת שהוא סומך עלי שלא אעשה במודע דברים שיפגעו בי. לתת כי אני ר ו צה לתת, לא כי אני חוששת שלא.

וואו, כמה הייתי רוצה להיות בהתמסרות כזאת!

הצלחתי להגיד לא.

ארבע פעמים שונות.

וזו פשוט התקדמות אדירה מבחינתי.

הייתי במאנצ'. מישהו ביקש לנסוע איתי בחזור טרמפ. הסכמתי. הוא רצה שאסע בדרך מסויימת שתאריך לי את הדרך ותגרום לי ללחץ עם הבייביסיטר. סירבתי. 

הוא הציע לי להמשיך את  הקשר. סירבתי. 

במאנצ' גם היה מישהו שעשה לי מסאג'. הוא שאל אם אעשה אחר כך גם לו. אמרתי שלא. הוא שאל למה, אמרתי שאני לא רוצה. אני רק רוצה לקבל מסאג'.

הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו. אמרתי שלא.

את כל זה, חברים, עשיתי בנעימות, בכנות ומבלי להתנצל. אני סיימתי להתנצל. סיימתי עם הלא נעים לי. פשוט סיימתי. מעכשיו, אני לוקחת את מה שאני רוצה, ונותנת את מה שאני רוצה. סטו. 

לא, אל תשלוט בי. 

אל תיגע בליבי.

רק הכאב לגופי,

ושלח את נפשי

לחופשי.

לא, אל תשלוט בי.

ואל תיקח ממני את שאין לי לתת.

לא לך אני מתמסרת,

כי אם למקל, לשוט ולמחבט. 

רק אותם אני רואה לנגד עיני,

בעודי צורחת.

אל תשלוט בי.

אל תפגע בי.

בבקשה אל תפגע בי. 

אל תפרוץ את הגולם שגידלתי

סביב ליבי.

רק הכאב לי עד שאצרח,

עד שאשכח,

את כל שנעשה לי. 

תן לי לברוח, להמריא,

שלח אותי לחופשי.

כל כך כואב לי כאן בפנים,

כל כך

כואב.

אתה חייב להאמין שדברים יכולים לתקון. שגם אחרי תקופת חיים, וגם לגבי הבעיית הכרוניות שאתה סוחב איתך מאז ומעולם, דברים יכולים להשתנות. 

כי אם אתה לא מאמין בזה, כבר מוטב להתגלגל על הגב ולחכות למוות, לא? איזה טעם יש לחיים ללא אמונה ועבודה מתמדת לקראת שינוי?

אתה חייב להאמין שאתה מסוגל להיות המשיח של עצמך. 

בגיל 45, אני צריכה להרגיש כמו בתולה. 

הרי  ברגע אני יכולה לשבור צום של 6 שנים.

אבל אני לא יכולה.

עשיתי כל כך הרבה סקס, שהפכתי לבתולה שוב. כן, תתפלאו, זה קורה.

אבל עכשיו יש לי איבר שלא מתפקד- הלב.  וכשאעשה שוב סקס, הלב חייב לתפקד. הוא עבר עצירות, החייאות, דפיקות מואצות, פרפורים.... מעכשיו צריך לשמור עליו יותר. הרבה יותר. 

מגרד לי סאדו ומגרד לי קשר. מה מגרד יותר? לא יודעת. כרגע מגרד לי התחת.

ואתה, הדום מהסגנון שאני תמיד נופלת לרגליו (תפוס, לצערי), ששוחח איתי הבוקר בסגנון אבהי-  שומר, מנהל, מרצה, קצת מקטין... גירדת לי את ה... נו, איך קוראים לזה. אני מתאהבת בכם בשניה. אפילו שאני לא ליטל גירל. לפעמים אני עושה את עצמי יותר אהבלה ממה שאני, רק כדי לעורר בכם את היצר הזה.

נפלתי היום. הרגשתי ממש רע וגם עכשיו לא להיט. האמת שהכל ביחד, הפיזי והנפשי, די הציף אותי. אבל מתוך כל זה הצלחתי לדייק לעצמי מה אני רוצה וצריכה. ובואו, אני לא באמת בנויה למשחקים. כל מי שמכיר אותי אפילו קצת, יודע את זה. ואני צריכה שישמרו עלי, במסע המטורף שאני בעיצומו. על הגוף, על הנפש ובעיקר על הלב. הלב הארור הזה, שאני תמיד לובשת על השרוול.