סופרפוזיציה

לפעמים בחורה פשוט צריכה לבכות.

האלקטרז היה עוצמתי עבורי. קשה. היה לי קשה ממש לראות את כולם מסודרים זוגות זוגות. חוץ מנשלט אחד שדי רדף אחרי ברחבי המועדון, אף אחד לא גילה בי עניין מיוחד. הוא היה בחור נחמד בסך הכל. קיבל בהבנה את חוסר רצוני להשתמש בו כשולחן. אבל הוא נגע בי, כמה פעמים. לא במקום מיני, סתם בכתפיים, בזרועות, ליטף, אבל זה לא היה לי נעים. הרגשתי פלישה. וכעסתי על עצמי שלא הצלחתי לומר לו: "אל תיגע בי בבקשה". שוב, הקושי שלי לעמוד על שלי, הפחד מהתגובה. חוץ מזה, לפחות הוא דיבר איתי וגרם לי להרגיש קצת פחות... ללא בן זוג. 

זה לא היסטרי? בחורות תלויות באוויר על מנופים, הצלפות וטפטופי שעווה מכל עבר, ו ז ה מה שקשה לי. אבל זה נכון. זה כאב לי ממש. כי בכל הפעמים שהייתי ביחסי שליטה מסרתי את ליבי, ונותרתי ריקה. ועם כמה שאני כמהה לאהבה, אני לא יכולה לעשות זאת שוב... ואני בוכה עכשיו כמו מטומטמת, כי אני מקנאת. אני מקנאת בכל אלו שמסרו את ליבן והוא לא נשבר, אלא עורסל וטופח באהבה. אלו שהתמסרותן זכתה להוקרה. 

אניווי, קיבלתי שני סשנים של רחמים. הראשון, הנשלטת שלו אשכרה ריחמה עלי והציעה לדום שלה לסשן אותי. מה שכן, שניהם מדהימים. לא הייתי בוטחת בכל אחד. הוא היה עדין ושמר עלי בעודו מעניק לי את הכאב הראשון שחוויתי מזה שש שנים. הרגשתי בטוחה לגמרי כשהתחלתי להמריא. הפתיע אותי שיכולתי לספוג, יותר מזה, שנזקקתי לספוג. כאילו הגוף שלי צמא לכאב הזה. אבל אז הוא הפסיק, והייתי זקוקה לעוד. הוא חשב שאחרי שש שנים זה מספיק, אבל זה לא הספיק. ואז ביקשתי בחור נוסף לסיים את המלאכה. הוא היה עם נטיות סאדיסטיות מובהקות והיה לי קשה יותר להמשיך, אבל לא הפסקתי. כי ידעתי שאני צריכה לבכות. משהו בתוכי זעק להשתחרר. אני זוכרת הרבה איי ואוי שלי, ויש מצב שצעקתי. צחקתי מלא עד שסוף סוף השתחררתי והצלחתי לבכות. ואז סוג של התעלפתי. נכנסתי לספייס עמוק. 

אין לי הרבה מסקנות מהערב הזה חוץ מזה שאני רוצה להמשיך לשחק ולעבוד על עצמי בטיפול. כי אתם יודעים מה? יותר מכל הכאב של הלב שנשבר לרסיסים, כואב ובלתי נסבל יותר לחשוב שלעולם לא אוכל עוד לאהוב. אני רוצה לאהוב שנית, ובצורה טוטאלית. אני רוצה לתת את הלב ולהאמין שאולי הפעם הוא לא ירוסק. ואם זה יקרה בכל זאת, לדעת שאני חזקה מספיק לאחותו בעצמי.

אף פעם לא היה לי קל בחיים. אבל התמודדתי. בלי תרופות. עד שפגשתי אותו. הוא הכניס אותי לכזאת מצוקה, שבכל פעם שנפגשנו רק בכיתי. הוא אסר עלי לקבל טיפול פסיכולוגי, והכתיב לי מה להגיד ולעשות כדי לקבל תרופות פסיכיאטריות. הוא שלט במינונים. 

נותרתי מכורה ותלויה בנוגדי חרדה ודיכאון מאז ועד היום. כיום אני בתהליך הפחתה הדרגתי, ומתכוונת לרדת לגמרי מתרופות פסיכיאטריות. רק כשאהיה נקיה מהן, ארגיש נקיה ממנו. ארגיש שניצחתי. 

ביום רביעי הייתי אצל פסיכיאטר. סיפרתי לו, לבקשתו, מה עברתי בחיים, ועל רצוני לסיים את הטיפול ארוך הטווח בתרופות, שלא אני רציתי. הוא אמר: "עומדת לפני אישה שהחיים חבטו בה פעם אחר פעם אחר פעם, ובכל זאת היא מצאה את הכוחות להרים את עצמה ממצולות. ייתכן מאוד ויש בך את הכוחות להתמודד בכוחות עצמך ללא תרופות, ובעיקר היום". 

יצאנו לדרך. ואם יש דבר שמרגש אותי יותר מכל, זה אולי הדבר הזה. אני אקח שליטה על החיים שלי. אני ולא תרופות. אני ולא גבר. אני.

נא עדכנוני.

זה מצחיק, אבל לפעמים דווקא אינטימיות רגשית היא הדבר הכי מכאיב בעולם. 

לפעמים דווקא כשרואים אותך, כשאת מתהלכת על כפות רגליך בשולי הדרך, מחביאה עצמך במעיל גשם שלא יראו אותך, שלא יחדרו לנפשך.... האיתור הזה שלך פתאום הוא הכי מפחיד. 

וגם אם את כמהה לקרבה, זקוקה לה, היא מכאיבה לך כמו ברזל מלובן. זה פשוט, את לא רגילה.... שמתייחסים אליך כאל אדם שווה ערך או אדם בכלל. בכל פעם שהתייחסו אליך פגעו בך. אז למה שהפעם זה יהיה אחרת?

ואת בורחת מקרבה ומנסה לעצור את רגלייך מלברוח. מה שפעם הגן עליך, היום יהרוג אותך. 

מה שפעם הגן עליך, היום יהרוג אותך. לזכור את זה, להבין... זה הבסיס לריפוי. 

כשנכנסתי לעולם הזה וניסיתי לשמור על עצמי מפניך, אמרת שאני עוצרת בירוק. שאתה הבחור הטוב. שהכל אתה יודע. לימדת אותי על רמזור ההצלפות, על קשירות, על בניית סשן, על ספייס. באמת ידעת לא רע, עד היום אני חושבת שידעת. בפיזי היית די סבבה. רק שכחת לומר שתרמוס את נפשי עד תום. כשכבר אמרת, כשכבר היה ברור גם לי וגם לך מה הולך כאן, כבר היה מאוחר מדי. אמרתי את מילת הביטחון שלי ואתה צחקת: "אין מילת ביטחון מחוץ לסשן". ולא הבנתי איך זה יכול להיות, אם אני נשלטת 24/7. 

אמרת שאני יכולה לבחור אם להשאר או ללכת. ולקח לי יותר מדי זמן לאזור את הכוח ללכת. מיום ליום הבחירה הפכה לקשה יותר, כמו לצאת מאמבטיה של מים רותחים כשאת כבר חצי מתה. 

אבל עשיתי את זה, ואלוהים, זה היה ממש ברגע האחרון. 

אמרת: "את עוצרת בירוק", אבל אחרי העצירה הקטנה הזאת המשכתי לנסוע גם כשהרמזור הפך לאדום בוהק. נסעתי את כל הדרך עם כיסוי עיניים.

ואולי

הפעם אני רוצה את זה-

אחרת.

ואולי,

אחרי שש שנים מנועות,

אני רוצה התנסות מיוחדת. 

לא כמו בתולה,

לא, לא כמו אז,

כשטבלתי בנהר ובאתי אליו

מקודשת.

לא הפעם.

יותר מדי עבר עלי.

אני הכל מלבד

מקודשת.

הוא אמר אז, 

שאחת הדרכים לשאת אישה

היא בביאה, ובא עלי, 

אבל ידעתי.

ידעתי שלא התכוון לשאתי. 

והתגלגלתי במורד החיים,

חובטת נפשי וגופי,

עד שלא נותר בי מתום,

כולי מדממת. 

ואולי,

בפעם הזאת 

אני רוצה 

אחרת. 

לא, לא זיון כשאני קשורה,

ומוטחות בי מילות גנאי.

לא הפעם.

כשידיי חופשיות, וליבי ער,

כשאני רואה אותו והוא אותי,

את כולי,

ואנחנו עושים אהבה, 

או לפחות חיבה, 

אמיתית,

מדוייקת.

בחגיגיות, בשקט,

בעונג, בשמחה,

ככה

אני רוצה.

לפעמים גם אנחנו לא מבינות עד הסוף. אנחנו שוכחות שהתחושה שנראית לנו כל כך טבעית שאנחנו אפס מאופס, מגעילות ומיותרות בעולם, ושכל רע מגיע לנו, זה כי מישהו אמר לנו כך, לאורך זמן. ואם אנחנו פוגעות בעצמנו, זה כי התרגלנו שזה מה שצריך להיות. גם כשהפוגעים הלכו אנחנו ממשיכות. ואם אנחנו חשות כאילו עוד שניה ניפול גם משולי החיים, כי אנחנו תמיד מעיזות לצעוד רק בשוליים, זה כי גרמו לנו לחוש שאין לנו חלק בעולם הזה.

*פוסט טראומה מורכבת*

המזגן ברכב לא מקרר.

גם לא בבית. 

רטוב וחם ומזיע כאן. 

הקירות עומדים להתפקע.

גם אני.

אני לא אוהבת נעילות כפולות,

אלא אם כן זה אתה-

עלי.

אני לא אוהבת לחוש לכודה

אלא אם כן זה אתה,

שלוכד אותי,

מאגף אותי מכל הצדדים,

לא מותיר לי דרך מילוט. 

אני ממש שונאת להרגיש חסרת אונים,

אלא אם כן זה אתה,

שגורם לי לחוש כבובה מיטלטלת בזרועותיך,

כעלה נידף ברוח,

שנאסף ונסגר בכפות ידיך,

בטרם יתעופף. 

אני שונאת, מתעבת-

להרגיש מרוסנת,

מובלת,

מוגבלת,

כלואה.

אלא אם כן,

זה אתה.

המטפלת המינית ביקשה ממני לצייר את הדרך של חיי, כולל נקודות ציון שהשפיעו על תוואי הדרך. זה היה מאוד מאוד עוצמתי, וכך גם המסקנות שלה. היא מטלטלת אותי ברעיונות השונים שלה. גם מעצבנת. כך או כך, יש בה עוצמות.

מרגישה כאילו משהו בי עומד להתפרץ.