סופרפוזיציה

לא יצאתי לסצינה שש שנים, וגם קודם ממש מעט. אני זוכרת אותכם מפעם, צעירים, יפים ורזים, ואני כבר לא.

אבל היום ראיתי תמונות של אנשים מפעם וגם א ת ם! גם אתם השמנתם והתכערתם והלבנתם. ומי שעוד לא, זה יקרה. סורי. זה קורה לכולם.

אז אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי. אולי אני מספיק טובה. 

שוחחתי היום ארוכות עם דום שיש לי איתו וייב טוב. הוא התעניין במקור החרדות שלי במין. בחרתי להפתח בפניו ולא להניח בעצמי הנחות מוקדמות בנושא. להפתעתי, הגעתי למסקנה שלמרות שחוויתי פגיעות מיניות לא מועטות, החרדות שלי במין לא קשורות לנושא. אני לא חוששת שגבר יעשה לי משהו. אני חוששת שא נ י לא עושה מספיק. לא טובה מספיק, לא מרצה מספיק. סוג של חרדת ביצוע. וזה משהו שונה לגמרי, לא? 

אני אהיה עלה, אתה תהיה עצים.

אני אהיה בת- אדם שבויה,

בקרב בין אלפים בארץ אפלה.

אתה תהיה ערפד ותשעבד אותי,

אחרי שמצצת ממני נשמתי,

ולנצח הפכת אותי לשלך,

לעשות בי ככל העולה על רוחך.

בוא נשחק כמו ילדים,

אבל לא רגילים-

ילדים אפלים. 

תהפוך אותי לשפוטה וצייתנית,

שעושה כל מה שאתה מחליט.

אתה תתעלל בי על פי גחמתך,

ואני בתודה- אנשק את ידך. 

בוא נשחק במשחקי הכאב.

תעשה כל מה שאתה אוהב.

ככל שזה רע, כך זה יותר טוב.

אם אתה פוגע, אתה שומר אותי קרוב.

בוא נבכה ונצחק ונצחק ונבכה.

 נצרח נפשותינו עד לקצה.

בוא נשחק משחקי תפקידים.

כל כך משעמם להיות סתם... אנשים.

לא יכולה לישון. מליון דברים מסתובבים לי בראש ובלב.  

אני חושבת שאני יודעת מה הצעד הבא שלי בטיפול. אני רוצה להבין למה נהניתי כל כך לעשות את הדברים שפגעו בי. למה עד היום אני מדברת על התקופה הנוראית הזאת בחצי בכי וחצי חיוך. למה אני מתגעגעת. למה כשאני נזכרת אני ממריאה כל כך גבוה, שאני עלולה להתנתק מהאטמוספירה ולשייט לנצח לחלל. אולי כשאני מבקשת ממך עוד תמונות, אני לא רוצה "לעבד". אני רוצה לחזור ולחיות שם דרך התמונות. איך אפשר לרצות משהו שהיה כל כך כל כך רע? ואיך משהו כל כך רע יכל להיות כל כך טוב? 

*סאדו-מזוכיזם זה כאן*

שוב אני בתקופת שיגעון. שוב נמשכת לבידי באופן אובססיבי. מקווה שלא אעשה את הטעות של הפעם הקודמת ואנסה להתקדם לסשן עם אדם שאין לי איתו חיבור קודם.
אני פשוט רוצה להגיע למפגש ולספוג את האווירה, אבל לא יכולה להגיע ב23 או חצות... אין לי מושג מה עושים.

מילא שמרגע שנכנסתי להריון אף אחד כבר לא התעניין בי. הפכתי למיכל לאחסון עוברים. כל הזמן רק בדקו אותם, וכשהייתי נופלת או מקבלת מכה, ישר בדקו שהכל בסדר.... אבל הייתה הפעם ההיא שקיבלתי מכה חזקה בראש ורצתי לביח עם דם.... ישר הכניסו אותי לבדיקות במיון נשים. כן, רק אותם בדקו. וכל הזמן הזה אפילו לא טרחו לנגב לי את הדם מהראש עם מגבון או משהו. כשסיימו לבדוק אמרו לי בהקלה שהכל בסדר. תהיתי מה איתי. לא צריך לבדוק את הראש, לעשות סיטי או משהו? אמרו לי שאם אני רוצה אני יכולה ללכת למיון רגיל שיבדקו אותי... 

כל הזמן אמרו "הריון יקר, הריון יקר". נכון, זה היה הריון יקר ( כך מכנים הריון IVF, תאומים, בגיל 42), אבל לכל השדים והרוחות, גם אני יקרה. 

להושיב את הילדים מול המזניחון,

לזרוק את הכלבה בפנסיון. 

לדמיין זמן בו היו לי חיים,

שלא כמו היום. 

לנסות למצוא את האישה שבי,

שהאמא בלעה ועיכלה,

להתגעגע למה שהייתי פעם,

גם אם הייתי שבורה.

להשתוקק לחופש למסור את חיי

למישהו מלבדם,

ולדעת שאין דרך אחור: 

הגולל נחתם ונסתם. 

בישראל יש שילוש קדוש: כל משפחה צריכה להביא שלושה ילדים. למרות שהבאתי תאומים, תמיד הרגשתי שאני צריכה להביא עוד אחד, למרות שמבחינת משאבים רגשיים וכלכליים פשוט אין לי, שלא לדבר על הסיכוי להריון תקין בגילי, בת 46 עוד שניה. אבל יש דברים שטבועים בנו, האדם הוא תבנית נוף מולדתו. בטח תמיד ארגיש את החוסר איפשהו, כאילו לא השלמתי את המלאכה. 

אבל אני אגיד לכם איפה אני כן רגועה: אני יודעת, בוודאות, שצפוף פה מדי. ואני יודעת שכל אדם נוסף על המשאבים שלנו פוגע באיכות החיים של האחרים. ואני יודעת שיש לי אחריות לאיכות החיים של ילדיי בעתיד. ברור שאני לא יכולה לקבוע לאחרים כמה ילדים יביאו, אבל אני יכולה לקחת החלטה מוסרית. ואני לגמרי מרגישה שזו החלטה מוסרית. עכשיו אני צריכה להשתדל לצמצם בפלסטיקים ולמחזר יותר. מודה שעד שלא היו לי ילדים לא היה לי אכפת מספיק, אבל את העתיד שלהם ספציפית אני רואה לנגד עיני כעת, והי, הוא לא נראה להיט. מצדיעה לאנשים אקולוגיים נטולי ילדים. מאיפה האכפתיות והכוח???

היום נודע לי שהייתי ה "מרימה" הלא פורמלית הראשונה בקבוצת אתגר 22 בה הפכתי לטבעונית (האמת, הפכתי לטבעונית קצת לפני, אבל שם התהליך הושלם). המדריכים, בגדול, לא סבלו אותי, כי הייתי שואלת שאלות קשות ומתווכחת על הכל. לא היו סגורים שאני לא טרול. בסוף ראו שבזכות השאלות שלי הקבוצה מתעוררת:) נזכרתי שגם בסמינר הייתי כזאת. שאלתי, והתווכחתי, ולבסוף התמסרתי. גם הבדס"מ היה עבורי מסע רוחני בתחילת הדרך. שאלתי המון, בעיקר לגבי הפן הפסיכולוגי. ניסיתי המון. איתגרתי את המוח ואת הנפש. 
אני תמיד המעצבנת הזאת, שרוצה לחדור לעומק הדברים. אני לא יודעת לעשות חצאי דברים, ואני חייבת... סוג של לנצח את הספקות והדיעות הקדומות של עצמי כשאני בוחרת לעבור מסע רוחני. אבל כשאני שם, אני שם, עד למים העמוקים.