סופרפוזיציה

לפני לא כזה הרבה זמן, חשבתי שאני א-מינית. חשבתי שאת רוב האקטים המיניים לא אוכל לעשות עוד לעולם, בוודאי שלא להנות מהם.

אני לא אומרת שעל כל טראומה אפשר להתגבר, בטח שלא בזמן קצר, אבל עבורי, כל הסיפור הוא להרגיש בטוחה. נשבעתי שלעולם לא אעשה עוד בדס"מ באווירה לא בטוחה. זוכרים את השבועה הזאת? לפני שנתיים וחצי. ולא עשיתי. 

מאז גיליתי שכשאני מרגישה בטוחה ואהובה, פתאום המפלצות מצטמקות. פלאשבקים לא תמיד מופיעים, הפוסט-טראומה לא תמיד זוקפת את ראשה. 

לפעמים אני יכולה פשוט להנות, ולא- זה לא חייב להיות ונילי.

והגילוי זה הוא כמו אבן שנגולה מעל ליבי. הגילוי זה מעורר בי תקווה לעתיד טוב יותר. 

אהובי הביא לי נעלי בית- גדולות, צהובות ורכות, עם עיניים מלבבות אדומים וחיוך גדול מקדימה. אני אוהבת אותן כל כך. הן מחייכות אותי, וכשאני נועלת אותן אני מרגישה שמחה. 

לפעמים המתנות הקטנות הן הכי משמעותיות, ולפעמים להעלות חיוך על פני היקרים לכם שווה יותר מהכל.

אז תצחיקו את אהוביכם. בעולם קשה ומאתגר כל כך- פשוט תצחיקו אותם. כמה שיותר. אתם לא מבינים כמה טוב זה יעשה. 

זה לא עצוב שהכי אני אוהבת לישון?

כל יום עבורי הוא מאבק. הערות היא מאבק. בכל יום אני נאבקת קצת, ואז נחה.

גם אם טוב לי אני נאבקת, מהפחד שיעלם. 

ואם אני בחופש אני נאבקת להנות. 

הייתי רוצה שיבוא יום ובו החיים לא יהיו מאבק. הייתי רוצה פשוט לזרום ולחיות. 

פשוט להיות כאן. 

אולי זה עוד יקרה. 

*ככה זה כשחיים כמו שפן, ופוחדים מכל סכנה- מדומה או אמיתית*

להתעורר בבוקר עם ידך סביב מותני ולדעת: אין שום מקום אחר בעולם שבו הייתי מעדיפה להיות. 

איזה עונש מגיע לסאבית שעושה על אדונה רוורס?

להגיד לך תודה על כל מה שאתה נותן לי. אי אפשר לתאר את הכל ואי אפשר לכמת את זה. מה שאתה נותן לי הוא כל כך הרבה הרבה מעבר, שאני פשוט מסתובבת עם פה פעור בהשתאות, מנסה להכיל את הכל ונכשלת. איך אפשר להכיל כל כך הרבה נתינה? המילה תודה הופכת כאן לחסרת משמעות. 

חשבתי היום שמאז ומעולם אני מנסה להגיע לאיזושהי התעלות, שלמות, מקום רחוק אחר. 

בנעוריי, כשהייתי חזק בקטע של מדיטציה טרנצדנטלית, וכל מיני עניינים בודהיסטיים, ניסיתי באובססיביות להגיע לנירוואנה.

מאוחר יותר חזרתי בתשובה וניסיתי להגיע לדרגת טוהר מאוד גבוהה. הכי טהורה שיש מול אלוהים. 

אחר כך גיליתי את עולם הבדס"מ ושאפתי תמיד להגיע לספייס- אם ספייס פיזי, מכאב בסשן, אם ספייס מנטלי-כתוצאה מללכת הכי רחוק שאני רק יכולה. 

והיום? היום אני רוצה ללמוד משהו אחר. היום אני רוצה ללמוד לחיות עם הספק. להיות במקום שהוא לא מושלם. אני רוצה ללמוד להתמודד עם ימים שלא הכל הולך בהם, ולדעת שהיום הבא לא בהכרח יהיה מושלם. כאלו הם הימים שלנו, כאלו הם החיים. קצת טוב, קצת איכסה, קצת פחדים, קצת רגיעה, קצת עצב, קצת שמחה, קצת ריגוש וקצת שיעמום. החיים מורכבים מכל המגוון הזה, ואולי לשאוף לשלמות זה בעצם לשאוף לבריחה. כי המקום המושלם הזה אולי קיים, אבל לא בכדור הארץ. לא בחיים האלו. לא כאן. 

עם בוא השנה החדשה, אני רוצה להיות בדיוק כאן. אני רוצה להחזיק את עצמי על הקרקע ולא לתת לרוחות הרגש לסחרחר אותי לשמים. וזה מפחיד. אפילו מאוד. כי אני יודעת שזה לא יהיה מושלם. אבל שלא כמו שאומרים ברחוב סומסום, אני דווקא רוצה להיות כאן. ויותר מכך- זה המקום שבו אני צריכה להיות. אלו החיים שלי, והגיע הזמן להתחיל להפגין בהם קצת נוכחות. 

זו שאלה שתמיד קיימת, בכל יחסים, אבל ביחסי שליטה בפרט. השפחה מתמסרת לגמרי, נותנת את כל מה שיש לה. ואז? מה קורה אם זה לא מספיק? הדחיה, במקרה כזה, היא נוראית הרבה יותר.

בחרתי בך להתמסר לך לגמרי. לתת לך את עצמי, להפקיד בידיך את חיי. בחרתי בזה באמת, ואני מודעת להשלכות הבחירה שלי. אני מודעת לעמדה הפגיעה בה אני מציבה את עצמי מולך. בה בעת, אני יודעת שזה לא יכול להיות אחרת. אני יודעת שאתה חייב לראות באמת את כל מה שיש לי להציע לך, אתה חייב שאתן את עצמי לך לחלוטין, כדי שתוכל לבחור באמת. אם אתה רוצה בי. אם אני מספיק טובה עבורך.

זה לא אומר שאני לא מבועתת, אדוני. זה לא אומר שלא קשה לי, שאני לא רוצה להתמרד, להעמיד פנים שלא אכפת לי. להתנהג איך שבא לי ולומר: "זו אני. אני לא אשתנה בשביל אף אחד, ומי שלא רוצה אותי לא שווה אותי".

זה לא ככה, וזו לא אני. מי שאני זה הפונטיציאל הגלום בי, ואני רוצה שתראה אותו במלואו. אני רוצה שתדע מי אני ומה אני יכולה לתת לך. אז אני חייבת להחזיק את עצמי בכוח. לא לברוח. לא להסיר אחריות ולהפוך לילדה קטנה. לא לזרוק זין.

אמרתי שאמסור את עצמי לך. אני שלך.

רציתי לבקש את ידך. שתחנוק אותי, לאורך כל שעות היום. בעבודה ואחרי. כן, אני יודעת שאתה עסוק. בגלל זה אני לא רוצה להטריד אותך. רק את היד, אם אפשר. חונקת. כל הזמן. חזק.

חשבתי על זה היום. איך הוא זכה בי? 13 שנים אני כאן באתר. היו לי רק שני קולרים קודם, ואחד מהם היה מבוסס על שקר מוחלט. בשנתיים האחרונות הייתי בקיפאון מוחלט. לא הצלחתי להתחבר לאף אחד, גם כשהצלחתי למצוא מישהו מתאים לפחות לדייט. כבר התחלתי לוותר על כל זה. יש עוד דברים בעולם. אמנות, ספרות, חברות, בעלי חיים... לא זוגיות. לפחות לא עבורי. בטח שלא זוגיות בדס"מית. אז מה הוא עשה כדי לזכות בי במצב כזה? זה לא דבר אחד שהוא עשה. זה מי ומה שהוא. כי בשניה שהנחתי עליו עיניי ידעתי- הוא הבית. הבית שלי.

אני רק לא מצליחה להבין, ולא חשוב כמה הוא מנסה להסביר לי, זה פשוט לא מתקבל על דעתי- איך א נ י, ריבון העולמים, זכיתי ב ו.