סופרפוזיציה

זו שאלה שתמיד קיימת, בכל יחסים, אבל ביחסי שליטה בפרט. השפחה מתמסרת לגמרי, נותנת את כל מה שיש לה. ואז? מה קורה אם זה לא מספיק? הדחיה, במקרה כזה, היא נוראית הרבה יותר.

בחרתי בך להתמסר לך לגמרי. לתת לך את עצמי, להפקיד בידיך את חיי. בחרתי בזה באמת, ואני מודעת להשלכות הבחירה שלי. אני מודעת לעמדה הפגיעה בה אני מציבה את עצמי מולך. בה בעת, אני יודעת שזה לא יכול להיות אחרת. אני יודעת שאתה חייב לראות באמת את כל מה שיש לי להציע לך, אתה חייב שאתן את עצמי לך לחלוטין, כדי שתוכל לבחור באמת. אם אתה רוצה בי. אם אני מספיק טובה עבורך.

זה לא אומר שאני לא מבועתת, אדוני. זה לא אומר שלא קשה לי, שאני לא רוצה להתמרד, להעמיד פנים שלא אכפת לי. להתנהג איך שבא לי ולומר: "זו אני. אני לא אשתנה בשביל אף אחד, ומי שלא רוצה אותי לא שווה אותי".

זה לא ככה, וזו לא אני. מי שאני זה הפונטיציאל הגלום בי, ואני רוצה שתראה אותו במלואו. אני רוצה שתדע מי אני ומה אני יכולה לתת לך. אז אני חייבת להחזיק את עצמי בכוח. לא לברוח. לא להסיר אחריות ולהפוך לילדה קטנה. לא לזרוק זין.

אמרתי שאמסור את עצמי לך. אני שלך.

רציתי לבקש את ידך. שתחנוק אותי, לאורך כל שעות היום. בעבודה ואחרי. כן, אני יודעת שאתה עסוק. בגלל זה אני לא רוצה להטריד אותך. רק את היד, אם אפשר. חונקת. כל הזמן. חזק.

חשבתי על זה היום. איך הוא זכה בי? 13 שנים אני כאן באתר. היו לי רק שני קולרים קודם, ואחד מהם היה מבוסס על שקר מוחלט. בשנתיים האחרונות הייתי בקיפאון מוחלט. לא הצלחתי להתחבר לאף אחד, גם כשהצלחתי למצוא מישהו מתאים לפחות לדייט. כבר התחלתי לוותר על כל זה. יש עוד דברים בעולם. אמנות, ספרות, חברות, בעלי חיים... לא זוגיות. לפחות לא עבורי. בטח שלא זוגיות בדס"מית. אז מה הוא עשה כדי לזכות בי במצב כזה? זה לא דבר אחד שהוא עשה. זה מי ומה שהוא. כי בשניה שהנחתי עליו עיניי ידעתי- הוא הבית. הבית שלי.

אני רק לא מצליחה להבין, ולא חשוב כמה הוא מנסה להסביר לי, זה פשוט לא מתקבל על דעתי- איך א נ י, ריבון העולמים, זכיתי ב ו.

אבל היכולת הזאת להושיט יד ולגעת לי בלב מעבר לכל השכבות וההגנות-

היא היא הדבר שהופך אותי לשלך. 

השדים שלי מושכים אותי חזק יותר ממך. 

הם הכניסו בפי את המילים לשכנע אותך לתת לי לברוח. 

השדים שלי משרים עלי תנומה. תנומת מוות. תנומה ממנה לא אתעורר לעולם.

אל תיתן להם.

כשהם מושכים אותי ממך- אחוז בי חזק יותר. 

כשאני בורחת מהקושי, השאר אותי, בדיוק שם. 

באור מלא. בעיניים פקוחות. אחוז בנפש שלי כשהיא שם,

במקום הקשה ביותר,

עד שתתפרק,

עד שהשדים ירפו,

ואז חבק אותי ותבע עלי בעלות במקומם

לנצח. 

בדרך כלל אני לא אומרת מילת ביטחון בסשן. פחות כי אני כזאת גיבורה ויותר כי אני מעוניינת לראות לאלו מקומות מענגים הסשן יכול לקחת אותי. סאב-ספייס לא עובד היטב כשמנסים לשלוט בו, כל הרעיון שלו הוא שחרור השליטה. 

חלק מהעונג שלי הוא גם לחוש אותך נהנה. לדעת שאני גורמת לך לכיף הזה. 

אבל אתמול נשברתי ואמרתי מילת ביטחון. וגם על זה אני גאה. אני יודעת, ללא שמץ של ספק, שהדבר הכי חשוב לך הוא שאקח חלק בשמירה על עצמי. אני יודעת שזאת חובתי בקשר הזה, ושדברים פשוט לא יעבדו אחרת. ועמדתי בה בגבורה. אני לא אגיד שאני לחלוטין לא חשה שמץ של צער על כך שהסשן נפסק בגלל זה. לא קצת מבואסת שלא יכולנו להמשיך להמריא, שנינו. אבל המקום הזה של ההתבאסות הוא לא רציונלי. מה שרציונלי ונכון ואמיתי הוא לשמור על עצמי ואני באמת מבסוטה שהצלחתי. לא עם כולם הייתי מצליחה. וגם זה חלק מאמון בקשר- כי איתך אני יודעת שאפשר (ואפילו צריך, שזה מצופה ממני). לפעמים- היכולת לומר למישהו מילת ביטחון- היא היא הדבר שמדגים את הביטחון האמיתי בו. 

יש ימים שבתחומים מסויימים קשה לי יותר לציית לך. כנראה שתמיד היה בי משהו סגפני, כי אני אוהבת את הקושי שבציות לך. אני מתענגת עליו. וכל עוד הדבר אינו מעבר ליכולתי, אני שואבת ממנו סיפוק רב. מיני? קשה לומר. גם מיני. קשה להסביר את הצורך הזה שבא על סיפוקו, כי הרי אפשר גם בלי, נכון? אפשר גם לא להתעסק בדברים האלו בכלל. 
הסיפוק הזה- זה כאילו משהו מגרד לך תמיד, אבל רק כשמגרדים לך שם את מבינה מה בדיוק הייתה הבעיה. משהו מטריד שאי אפשר לשים עליו את האצבע עד שהוא לא נפתר. זמזום מתמיד ומטריד שרק כשהוא פוסק את קולטת שכל הזמן היה שם.
אני לא ממש יודעת לנתח את הצורך הזה, ואת הסיבה לכך שאתה מצליח לספק אותו, אבל אתה עושה את זה. אתה מעניק לי עונג, סיפוק ושלווה עמוקים מאוד.

תודה. 

רכבתי היום על אופניי והרגשתי שלא כואב לי מספיק. אני לא מסומנת מספיק.

אני רוצה להרגיש שייכת אליך בכל נים ונים. בכל חלק מגופי. גם כשאתה רחוק. 

אני רוצה לחוש את השלשלאות שלך. בטירוף. 

הגם שאתה כל כך כל כך בתוכי, בעולמי, אני משתוקקת לעוד. אני רוצה לחוש אותך, חזק וברור, בכל הדרכים שקייימות.

אפשר בבקשה? 

הייתי היום במקום אליו אני הולכת לפעמים, ובדרך כלל אני צריכה לחכות קצת. לבד.

אני תמיד מרגישה שלווה במקום הזה, ברגעים האלו. אני מכינה לעצמי כוס תה, או קפה, או לוקחת מים. הדברים שלי פרושים- ספר, מחשב, טלפון. ואני מחכה. כמו שחיכיתי לאמא שלי במקום העבודה שלה אחרי בית הספר. אז, כשהייתי קטנה, והכל היה אפשרי. לא דאגתי. אני זוכרת כמה הייתי בתוך הרגע, נהנית מהדברים הקטנים. הייתי מכינה לי כוס תה, וממיסה את הסוכר לאט לאט, נהנית לראות אותו נמס, לטעום אותו תוך כדי. טעמתם פעם סוכר חצי נמס? בטח כבר שנים לא. למבוגרים אין את הזמן והסבלנות להמס אותו לאט. הכל קורה כל כך מהר שאתה אפילו לא שם לב שזה קורה.

הייתי מסתכלת על הנמלים הולכות, מדמיינת דברים. הדמיון שלי היה מרחף לו בנחת. לא היה לאן למהר. לא הייתה סיבה. הייתי פשוט ברגע והרגע יצר את עצמו והתהווה, ביחד איתי.

כשאני הולכת למקום הזה, אליו הלכתי היום, כשאני מחכה, אני לא דואגת. וזה מקום כל כך יקר שהוא מעורר בי דמעות. אני רוצה להשען על הרגש שמתעורר בי שם, להתמסר לו.

אני כל כך עייפה מלדאוג. כל כך כל כך עייפה מלדאוג. לפעמים נדמה לי שכל המהות של להיות מבוגרים היא דאגה.

הגוף שלי רך כל כך. אני יודעת שזה ממך.

העדינות בה נהגת בי, החום בו עטפת אותי,

רכות אהבתך

וכמובן

כל מה שנתת לי היום.

הגוף שלי נרגע לידך, איתך

מרגיש בטוח.