סופרפוזיציה

אני עם מועקה, ואני שונאת את זה שאני לא לידך, שתחבק אותי. שונאת להיות איתה לבד. קשים לי הבקרים. אני רוצה לקום מתוך חיבוק שלך ולהרגיש בטוחה... 

 

אם אני ונילית, אני רוצה שזה יבוא ממקום של בחירה. נשמע הזוי. נשמע הפוך. אבל זה נכון. אם אני ונילית, שזה לא יהיה כי קשה לי להרכין ראש באמת. כי קשה לי לקבל מרות. כי אני מרגישה שזה רומס ומעלים אותי. אם אני ונילית, שזה יהיה כי כך אני בוחרת, כי כך הכי טוב לי. לא מתוך פחד. 

ואם אני לא ונילית, אני רוצה לקבל את זה באמת. לא מתוך "אין ברירה", אלא כי זו אני. אני לא רוצה להלחם בזה. 

כך או כך, אני לא רוצה לפחד יותר. 

מה עדיף, לעשות משהו מתוך כניעה לך, או לעשות אותו כי אני מבינה שהוא טוב לי?

ואולי הכי טוב לעשות אותו בשבילנו, כמו רוב ההוראות שלך, למעשה. דברים שהם למען שנינו, כיחידה אחת.  

הכי קשה בעולם להודות בטעות, הכי קשה בעולם להכנע. אני מבהירה בזאת שאני לא סמרטוט וכנראה שתמיד אצרח וארטון בדרך למטה. אולי עם הזמן פחות, לא מבטיחה כלום. 

אבל פתאום אני מוצאת את עצמי רוצה לעשות את מה שאמרת. המחשבה עולה בי פתאום ברכות, כאילו היא שלי, ואז אני נזכרת שבעצם- הרעיון בא ממך. 

פתאום אני מתענגת עליה. פתאום אני רוצה לנסות לתת לך, כמו שאתה נותן לי. לא למענך. לא למעני. למעננו. 

אתה משנה אותי בדרך הכי יסודית שאפשר. אני אוהבת את זה. 

אחד הביצועים המצמררים ששמעתי לשיר הזה: 

ותודה לך אהובי, שהחזרת לי את היכולת להרגיש. זוכר איך אמרתי לך בהתחלה שאני לא מאזינה לשירים, כי הם עושים אותי עצובה? 

כיום, אני גם מוכנה להיות עצובה. רק לא זומבי. לא עוד. אני לא רוצה.

ארגיש ככל שאוכל. והלוואי הלוואי ואצליח להרגיש את הכל, גם את מה שהכי כואב בעולם. 

אני רוצה יותר ממה שבריא ונכון, ואני יודעת שאתה שומר עלי ועלינו, שלא להגיע למקומות רעים. 

ככל שאני חווה יותר, כך אני רוצה יותר, עוד ועוד. אני רוצה שתשלוט בי במקומות הכי קטנים של החיים. בדברים הכי טריוויאליים. אני רוצה שכל חלק מהיום, כל פינה, תהיה מלאה בנוכחותך. אני רוצה שלא יהיה צעד אחד קטנטן שאני עושה בלי לחשוב עליך, ולציית.

אני רוצה את ההגבלות שלך. אני זקוקה להגבלות שלך. אני מכורה ואני קצת מטורפת. 

אני ילדה קטנה שזקוקה לחיבוק העוטף של דדי. וכן, גם ליד שלו שאוחזת חזק ולא נותנת לרוץ לכביש. היד שמצמידה לשביל שמוביל אל הבית. 

אתה מכאיב לי בסשן עד שאני בוכה, ואחר כך מלביש אותי תוך ליטופים ושולח אותי הביתה עם קופסת אוכל מבושל למחר.

אני בוכה יותר חזק, נכנסת עמוק לתוך הכאב. קצת בשביל הספייס שלי וקצת כי אני יודעת שאתה אוהב לראות אותי סובלת. אז אני סובלת בשבילך. אני רוצה לדעת שבזכות הכאב שלי אתה מטפס הכי גבוה שאפשר, אהובי. 

 

כן, שמתי משחה, כי אמרת. אבל הייתי מעדיפה להרגיש את הסימנים האלו גם מחר, ולא שיעלמו מהר מדי. 

הרבה דברים אפשר לומר עלינו, אבל הדבר הכי מדוייק לומר יהיה שאנחנו אמיתיים. אנחנו עד הסוף. ללא שקרים. מגע של נפש ונפש ללא חציצה, לטוב ולרע. ובעצם הקושי הכי גדול שלי הוא להתמסר לאמיתיות הזאת. לקרבה האולטמטיבית, ללא גבולות.

ובכל פעם מחדש אני מבינה שזה המקום אותו אני רוצה. הכי קרוב אליך שאפשר. 

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=85006&postid=582762

 

אז בעקבות הפוסט הזה של אדם מאוד מאוד יקר לי, רציתי לכתוב גם אני מה זה 24/7 עבורי. 

 

 24/7, בראש ובראשונה, פירושו מעורבות מוגברת. מדובר במערכת יחסים בה יש לצד השולט מעורבות מאוד מאוד גדולה בפרטי חייך. זה אומר שכל תחומי חייך (למעט כאלו שהגדרת מראש כ-"ייהרג ובל יעבור") פתוחים לשליטת השולט, והוא ישלוט בהם כרצונו, אם באורח קבוע ואם באורח מזדמן.

24/7 פירושו שהוא יכול לסשן אותך או להשתמש בך (מינית או בצורה אחרת) בכל רגע נתון. שעה של המרחות בערב מול הטלוויזיה יכולה בשניה ובאורח בלתי צפוי מבחינתך להפוך לסשן לתוך הלילה.

24/7 אין פירושו שהוא חובש רק את כובע האדון במערכת. מטבע הדברים, כשמדובר במערכת יחסים סביב השעון, ולא רק במפגשים ממוקדי סשנים, האדון הוא רב-פנים. מעבר להיותו אדון, הוא גם בן זוג, חבר טוב וגבר- עם חולשות וקשיים משלו. ועם כל זאת, כשזה בא להחלטות בקשר, המילה האחרונה היא שלו, כיוון שהמערכת מבוססת בראש ובראשונה על חילופי שליטה מודעים ומוסכמים.

 

24/7 פירושו לבטוח. להאמין שהצד השולט אוהב אותך, שומר עליך, רוצה בטובתך ורואה אותך תמיד. גם כשהוא מכאיב לך פיזית, מחפיץ או מעניש אותך.

 

24/7 זה לרצות את כל זה עם מישהו אחד מסויים. כי 24/7 היא מערכת יחסים מאוד מיוחדת שפשוט לא ניתן להשיגה עם כל אחד. היא דורשת תקשורת הדדית ברמה מאוד גבוהה ונכונות לרמות גבוהות של אינטימיות. 

 

אם את במערכת יחסים כזאת את חשה עטופה, מוגנת ואהובה, ושבכל רגע נתון מישהו אוהב נמצא איתך ברוחו ורוצה את הצלחתך.

 

 

רואה הכל, קולט הכל, דבר לא חומק מעיניו. מה שאני רוצה שיראה וגם מה שלא. 
לפעמים זה ממש מפחיד, אבל ככה זה, כזה הוא. אני צריכה להשלים עם כך שאני לא יכולה להסתיר ממנו כלום. שלהיות איתו זה להיות חשופה. ולא שהוא מתכוון לזה, הוא מכבד את זכותי לפרטיות. מה זו אשמתו שהוא פשוט ניחן בכזאת ראיית על? 
ממילא אני בכלל לא רוצה להסתיר ממנו כלום. רוצה שיראה את כולי ויקבל אותי לגמרי. 
גם את הלב שלי הוא קורא. הוא קולט מה עובר לי בראש כשאני מסתכלת לכיוון מסויים, מנחש על פי שפת הגוף שלי מה אני חושבת, יודע מייד כשאני הולכת למקום רע. זה ממש כאילו הוא בתוכי, בתוך הלב שלי, רואה הכל, בלי קירות.
ןיש לו, בנוסף ליכולת לראות, גם להבין מה הוא רואה. בשניות הוא קולט, מאחסן ומחליט על פעולה. גיבור העל הפרטי שלי. 

לפעמים, אחרי חיים שלמים של חרא, יש רגע אחד ממוזל, דבר אחד ממוזל, שגורם לך לחוש כאילו זכית בלוטו. 

 

זה מה שאדוני כתב, וזוהי תפיסתו לגבי 24/7

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=85006&postid=582762



פלא שעם תפיסה כזאת אני עדיין לא מסוגלת להאמין שייתכן שהתמזל מזלי עד כדי כך שפגשתי בו??