סופרפוזיציה

טוב, יש כאן מזוכיסטיות הארד קור. 

אז מצד אחד, בטח שאין לי זכות לשפוט- כל אחת והקינק שלה.

מצד שני (וזה לגמרי הרגש שלי שמדבר, לא שיפוט או משהו, סתם מהמקום שלי)- אני רואה חלק מהתמונות ואני נהיית מודאגת. זה בריא להביא את הגוף למצבים כאלו? חלק עושות את זה כל כמה ימים על בסיס קבוע. זה לא גובה מחיר מהגוף בסוף? מהמוח? טירוף של אנדרופינים במוח. זה בריא? אולי המוח מתרגל להיות בהיי כזה שכבר קשה לו להסתגל למצב רגיל? אולי החיים ביומיום ללא כאב הם סוג של דאון? 

בטח שגם אני מכירה את ההיי של כאב. זה ממש כיף. אבל להכנס ממש לאקסטרים- עם הסימנים שאני רואה כאן על כל כך הרבה מהנשים- מפחיד אותי. לא בטוחה שאני רוצה. אולי זה גם קשור לגיל שלי, ולכך שאני מכירה מקרוב אנשים מבוגרים. אני אומרת לעצמי- הי, אני צריכה לשמור על הגוף שלי. בקרוב הוא יתפרק...:)

סתם מחשבות על הבוקר. לא שופטת אז נא לא להעלב!!! 

דיסקליימר: כל האמור הוא במסגרת התלוצצות ורוח טובה. אדוני נהדר ולא עושה לי כל רע. אין צורך להציל אותי. בדיוק להיפך. יופי, עכשיו אפשר להמשיך בבקשה? 

 אני מודאגת. מאוד מודאגת. במשך כל חיי הבוגרים פיתחתי בזהירות ובהתמדה הרגלי אכילה ג'אנקיסטיים. 

אני שונאת להתעסק באוכל. אני אוהבת לאכול on the run. אוהבת מאוד רעלים. הם מעיפים אותך, לא? 
פעם מישהו שאל אותי אם קראתי פעם איזה חומרים יש בקולה זירו, למשל. קראתי. רעל טהור. בגלל זה אני כל כך אוהבת. מזון מיקרוגל הוא בבירור טעים יותר. לחם מלא קשה לעיכול. פסטה וצ'יפס זה טעם החיים. 

מה שנהדר בי זה שהצלחתי להעביר את הרגלי האכילה הנוראיים שלי גם לטבעונות. הייתם חושבים שמי שטבעוני מנסה לאכול בריא יותר. תחשבו שוב. אין דבר העומד בפני הרצון. 

אני אוכלת מול הצ'אט, סרט, ספר, או הכל ביחד. 


אבל לאחרונה מחלחלים בי הרגלי תזונה בריאים יותר, ללא כוונתי, וזה עסק ממש מרגיז. התחלתי להעדיף אורז מלא, והיום- היום קניתי לחם מלא במכולת. ללא ספק זה מעיד על הדרדרות רצינית לעומק הרגלי הבריאות. אני תמיד קונה לחם אחיד. הוא זול יותר. אבל היום מצאתי את עצמי חושבת שהוא מזין פחות, ואני לא רוצה להרגיש כאילו הגוף שלי הוא פח זבל. אני רוצה שהוא יהיה חזק, אני רוצה לטפח אותו באהבה, לתת לו את מה שהוא צריך. 

וזה לא בא מאדוני, לפחות לא כהוראה ישירה. אבל אני יודעת שהוא מאמין (וככל הנראה מגובה מדעית) שדגנים מלאים הם בריאים יותר. והוא מעדיף שאוכל בריא. ודברים מחלחלים. גועל נפש ממש מה שהולך פה. הייתי שותה קולה זירו לאות מחאה, אבל אבוי- לא בא לי... :( 

ללכת לישון מגורה ולקום מגורה. 

אפילו לא עלה על דעתי לבקש רשות לגעת בעצמי הבוקר. 

ואפילו לא עלה על דעתי לגעת בעצמי בלי שתתיר, אפילו שלא אסרת. 

קולר לסשנים ומסיבות זה מגניב, אבל אני הרי שלך גם ובעיקר מחוץ לזמנים האלו. ביקשתי משהו לענוד שיזכיר לי את זה בכל עת.

שרשרת השייכות שלי היא מושלמת. דקה ככל שתהיה, היא חונקת אותי בעדינות אבל בתקיפות. אף אחד מהאנשים שסביבי לא מבין, אבל אני יודעת ומרגישה. להיות שלך זה לא תמיד קליל וכיפי. אבל זה תמיד מאוד עוצמתי. את העוצמה הזאת אני חשה, מוקרנת אלי משרשרת השייכות, כמו תדר שקט וקבוע, שרק אני יכולה לשמוע, שחודר לראשי ולגופי, ממלא אותי בידיעה שאני שלך. 

תודה על התכשיט הזה, אדוני.

תודה על רישומי בטאבו:)

"זאב, אילו ידיים גדולות יש לך!"

"כדי שאוכל לחבק אותך טוב יותר, יקירתי"

"זאב, אילו רגליים גדולות יש לך!"

"כדי שאוכל לרוץ טוב יותר, ילדתי"

"זאב, אילו אוזניים גדולות יש לך!"

"כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר ילדתי"

"זאב, איזה עיניים גדולות יש לך!"

"כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר ילדתי"

"זאב, איזה שיניים גדולות יש לך!"

"זה כדי שאוכל לאכול אותך."


אני לא מפחדת ממך. אני יודעת מי אתה. אתה הזאב הרשע שרוצה לאכול אותי, אבל אתה גם הדום, שלעולם לא יפגע בי באמת. אתה הטורף שישתמש בי וינצל אותי לצרכיו, אבל אתה גם הדדי שיחבק ויעטוף אותי לאחר מכן. 
אם תוריד אותי אתה תרים אותי. אם תיקח ממני, תחזיר לי הכל פי מאה. אם תפצע אותי, אתה גם תרפא. 
אתה האחד שרואה את המקומות הכי שקופים ונעלמים שלי, שאף אדם בעולם אינו רואה. 
אתה האחד שנשאר. 

אז אני לא פוחדת ממך, זאב רשע. אני מסכימה שתטרוף אותי ותבלע את כולי. אני יודעת שתשאיר אותי שלמה הרבה יותר. 

לפחות זמנית. 

רציתי למצוא גבר ליחסי נוחות. ידידות. אולי קצת הנאה מסקס.

אני כבר לא רוצה דבר מכל זה.

עכשיו אני רק רוצה אותך, ואת הסיפוק, השלווה וההתעלות האדירים שאני חשה מלהיות רכוש.

רכוש שלך. 

במסגרת האופנה האחרונה פה

https://bdsmtest.org/result.php?id=2869256

בחיים לא הייתי מסיימת את ההקלדות של העבודה לפני כניסת החג. 

אתה ידעת את זה. הייתי נסחבת ומורחת, לפחות עד הלילה אם לא עד מחר באמצע היום. 

אז הכרחת אותי לשבת ולסיים.

כדי שיהיה לי זמן שלי, רק שלי, מופרד מהעבודה. כמו שצריך. בראש שקט. 

כי מגיעה לי שפיות הדעת ומנוחה אמיתית. 

לפעמים זה הדברים הכי קטנים שאתה עושה, שמעוררים בי את אסירות התודה הכי גדולה.

שגורמים לי להבין עד כמה אכפת לך ממני.

תודה...