סופרפוזיציה

האכזבה הזאת, כשהוא משחרר את השלשלאות שמחברות את האזיקים, ולרגע נדמה שהחופש חזר-

אתם מבינים זאת, אבל אף אחד מבחוץ לא מסוגל.

חופש- מושג מוערך הרבה יותר מדי. 

או במילותיה של ג'ניס ג'ופלין: 
Freedom is just another word for nothing left to lose

באמת ששנים ניסיתי לשחזר את הפגיעות. זה הקטע של טראומה, צורך אובססיבי, אינסופי, לחיות שוב ושוב את אותה הפגיעה, בניסיון לתקן את העבר.

אבל אי אפשר לתקן את העבר. זה הקטע שלו, ושל זמן. מה שהיה- היה. וכל עוד מסע בזמן הוא בגדר רעיון תיאורטי בלבד, רק העתיד נשאר לנו. 

להתרכז בלומר לעבר שלום. קשה ככל שהיה. הילדה ההיא סבלה. האישה ההיא סבלה. וזה נגמר.

אתם לא חושבים שההכרה בכך היא הדבר הכי קשה בעולם? כי מה זה אומר עלינו? זה אומר לקבל את חוסר האונים שלנו. את כך שלא יכולנו אל מול הפגיעה. 

או את כך שעשינו כמיטב יכולתנו וכשלנו. כשלנו בניסיון להגן על עצמנו, היצור הכי יקר שיש, מי שאנחנו מחוייבים להגן עליו יותר מכל. 

לנופף לעבר לשלום וללכת קדימה. זה לא קל בכלל. זה נורא. זה מעלה בכי וצער וקבלה. אחרי שמקבלים את חוסר האונים שלנו נותר רק לקבל שהפגיעה אכן נעשתה. לחוש שוב את הפצעים הכואבים. לחוש את הכאב עד הסוף. ולסיים. 

אני לא ארד למטה אם זה לא הדבר שאתה הכי רוצה בעולם.

אני לא ארד למטה אם היית מעדיף אותי קצת יותר, קצת יותר בגובה שלך.

אני לא ארד למטה אם זה לא הדבר שיספק אותך יותר מכל דבר אחר.

אני פשוט לא יכולה.

אני חייבת לדעת שזה זה הדבר

שיגרום לך להאנח באושר

להרגיש

שהגעת הביתה. 

ממש כמוני. 

וזה לא שהתכוונתי. לא. האמת שיש בי חלק שמנסה להשאר מנותק כל הזמן. אפשר לקרוא לזה הגנה עצמית.

אבל אתה מחלחל לתוכי. לא יעזור כלום. כמו מים לסלע. רק שהסלע הספציפי הזה מתמוסס ממש מהר. 

אתה משפיע עלי בכל מובן. גם בדברים שאני לא רוצה ולא מתכוונת. אתה משתף אותי בדעתך וגורם לי לרצות לעשות דברים, רק כי אתה חושב שהם נכונים. אז הם בוודאי נכונים. אתה כמעט תמיד צודק, ויש לי את החשש הנורא לגלות שגם הכמעט הופך לתמיד. 

אתה מחלחל לתוכי. אתה גורם לשעה להראות כמו דקה. אתה מרתק אותי לתוכך. מהפנט אותי. מקסים.

אתה מחלחל לתוכי ואני רוצה לעשות כל מה שתרצה, כל מה שתגיד, רק כדי לשמוע אותך נאנח באושר ואומר: "קטנה שלי".
אתה מחלחל לתוכי, ועוד שניה גם אני מים, נשטפת איתך ולתוכך. 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=91498&postid=574632

האמת שכמעט פתחתי סוכנות ייעוץ חיצוני לדומים. הייתי ככה קרובה. הרעיון לסטארט אפ החדשני צץ לי בשיחה עם אדוני שהלכה כך, פחות או יותר: 

הוא: את כ ל כ ך הולכת לקבל על זה עונש.

אני: אני לא חושבת שזה רעיון טוב.

הוא: סליחה??????

אני: אם יותר לי לייעץ, אני לא חושבת שעונש הוא הדבר הנכון במקרה הזה, הנסיבות פשוט לא...

הוא: א ס ו ר לך לייעץ! מותר לך לבקש. רחמים. 

וכך נקטעה הקריירה החדשה שלי בעודה באיבה. חבל, דווקא. מסתבר שדומים לא כל כך אוהבים לקבל ייעוץ. לך תבין. 

ואז 

להתאהב מחדש. 
לא כי הוא תמיד מרצה אותי. 
לא כי הוא תמיד צודק.

לא כי הוא לא מוציא אותי מדעתי לפעמים. 

בדיוק להיפך.

כי הוא עומד על דעתו,

אבל מכבד את דעתי ואת זכותי לה. 

כי הוא הגון, ואם הוא טועה, הוא מסוגל להודות. 

כי הוא יודע שלא תמיד אהיה מרוצה,

ואומר לי זאת. 

כי הוא מרגיע אותי כשאני נסערת,

כועסת,

מודאגת,

מתוסכלת,

בקור רוח נצחי. 

בחיבוק.

באהבה. 

לא כי הוא מושלם אני אוהבת אותו. 
זה כי הוא לא מושלם

ונשאר. 

לובשת את השמלה השחורה

והולכת ל-"כל נדרי"

למרות שכל האחרים לבושים בלבן

אני היא זו שנושאת

את כל הנדרים שהופרו

את כל השבועות שכשלו

את כל הפעמים שלא נענו

מלמעלה

אני לובשת את השמלה השחורה

והולכת ל-"כל נדרי"

מקווה שהשנה הזאת תתמלא

רחמים.

שהיא הפכה לונילית. שאלתי את עצמי אם זה באמת יכול לעבור, פשוט ככה. הנשלטת הזאת הייתה באקסטרים של הנשלטות. טוטאלית וזה...

ואז חשבתי שזו לא השאלה הנכונה. מפני שאם אין מקום בטוח להתחבר לעצמך, למה שתעשי את זה, לעזאזל?

שאלו אותי אתמול לאן נעלמתי. כי דפקתי וואחד העלמות. האמת שלפני שנתיים וקצת הכרזתי פה, בעקבות הרבה דברים רעים שקרו לי, גם בעולם הזה,  שאני לא מוכנה יותר לעשות בדס"מ באווירה לא בטוחה. לעולם. כי בדס"מ עבורי הוא לפני הכל אקט של התמסרות. משהו שנובע מהרגש ומקום שאני באמת נותנת את עצמי בו ופגיעה רגשית לגמרי. הכי פגיעה שיש. וכשהבנתי שאני עושה את זה באווירה שלא רק שהיא לא בטוחה, היא אשכרה פוגענית, תפסתי את עצמי בידיים. קצת כעסתי, בעיקר על עצמי, והפסקתי. כי אחרי כל מה שעברתי וכל הזבל, גם הזבל שהאכלתי את עצמי לאורך השנים בתחום המיני והבדס"מי, כבר הייתי בשלה להפסיק. 

ואתמול ניסיתי להסביר למישהי לאן הלכתי ולמה חזרתי. כי באמת אין בזה הגיון, למי שעוקב אחרי הבלוג הזה תקופה, ויש כמה קוראים נאמנים כאלה... שנתיים של התנזרות מוחלטת וניתוח של כל הדברים שרעים לי במין ובבדס"מ, ושבועה- שלעולם לא אעשה זאת עוד. אשכרה הספקתי להצטרף לקבוצות של א-מיניים. הדחף שלי הפך לכל כך נמוך, שהחלטתי למצוא את עצמי מחדש כאדם א-מיני. מי זקוק למין בכלל. 

אבל כל זה היה השאלה הלא נכונה, והפתרון הלא נכון. התשובה באה אלי, שלא במכוון, ולא במתוכנן. 

אדם שהוא מקום בטוח. הכי בטוח שהיה לי בחיים. ובמקום בטוח את יכולה להיות מי שאת רוצה להיות. את יכולה לבדוק. את יכולה להתחבר גם למקומות הכי פגיעים שלך. עם אדם בטוח, את יכולה להוריד קצת את המגן, ולהיות פגיעה.

ועכשיו אני פגיעה. נורא פגיעה. אני יודעת שהוא לא יקח את ההתמסרות שלי וינצל אותה. אני יודעת שהוא לא ידרוך עלי. אני יודעת שהוא לא יעשה דבר שיחשוד שהוא רע לי באמת. 

אז עכשיו אני נשלטת, כי כשמותר, ואפשר, זה המקום הכי נכון לי בעולם. זה המקום הקטן והבטוח שלי, ממנו אני יכולה להשקיף על העולם בביטחון, ולאט לאט להתמודד איתו, בקצב שלי. 

אתה גורם לכל החיים שלי להיראות לגיטימיים. לכל הבחירות שבחרתי, גם המוטעות.

כזה אתה וכזאת השפעתך עלי, אדוני.