סופרפוזיציה

אנשים לא חייבים לבוא מאותו העולם כדי לאהוב.

הם לא חייבים להסכים על הכל.

הם בסך הכל צריכים לרצות לאהוב אחד את השני.

כל כך קשה לעמוד זה מול זו ולומר: זה אני, אלו הפגמים שלי, אלו הסודות הכי אפלים שלי. האם תוכל, האם תוכלי, לאהוב אותי?

כמה כוח זה דורש, לעמוד בכנות כזאת.

כמה כוח זה דורש לבקש ממישהו

לאהוב אותך.

את כל הדברים היפים שכתבתי. ואני באמת מאמינה בהם, אינטלקטואלית. 

אבל רגשית, אני פשוט לא מצליחה להבין איך מישהו כמוך מוצא עניין, מקדיש תשומת לב ומשאבים, למישהי כמוני. מישהו שבאורח מציק, בכל פעם שאני חושבת על המילה שלמות, שמו מייד צץ לידה. 

אולי זו סתם בריחה, אני לא יודעת. אולי נוח לי יותר ככה, פשוט יותר. פשוט לא להאמין וגמרנו. 

כל כך קשה לתפקד מולך בקשר כשווה. כן, שפחה, אבל שווה במחוייבות שלי, בלקיחת האחריות על להיות שם לגמרי ולתת את כל מה שיש לי. זה קשה. יותר קל להעמיד פנים שזה פשוט לא באמת קורה. זה חלום. זה לא אפשרי הרי. דבר כזה לא יכול לקרות. 

דיברנו היום על מנות סבל, ואיך, לפחות לפי התיאוריה שלי, אדם שסבל המון יקבל מתישהו דברים טובים, בשם האיזון. ואמרת שלפי התיאוריה שלי, לי לגמרי מגיע עכשיו. 

אז אולי מגיע, אבל אף אחד לא לימד אותי, מעולם, איך להתמודד עם טוב. ועכשיו, שאתה פה, אני עדיין לא מסוגלת להאמין, לא כל שכן לקבל ולהעז להיות שם לגמרי. 

עדיין קשה לי, בעיקר, עם התפיסה שלי את עצמי. ורק נותר לי לקוות שעם הזמן אצליח לעכל את היותך. את כך שבכלל נכנסת לחיי. שאתה כאן. זה כל כך הרבה לעכל, אתה מבין. לפעמים, זה פשוט מרגיש כמו יותר מדי. 

יש המון נשים בעולם. אני נשלטת. גם מזה יש לא מעט. יש המון ממש כאן, בכלוב.

ויש לי בראש שאין בי שום דבר מיוחד. שום דבר שמצדיק שמישהו יאהב אותי וירצה להיות איתי. דווקא איתי. 

ומה שהכי מוזר בכל זה הוא שבכל אחת אחרת אני כן רואה משהו לאהוב. אני רואה את הייחוד של כל אחת אחרת, מלבדי. אני רואה את הצירוף החד פעמי של מי שהיא. המראה, התכונות, הכל, ואני פוסקת שהיא ראויה לאהבה. 

ואני לא מצליחה להבין למה אני מבטלת את עצמי, כאילו אני משתוקקת לבטל את עצמי. כאילו אם אמחק את עצמי, איכשהו העולם יעשה נכון יותר. ואני יודעת. אינטלקטואלית אני יודעת. 

אני יודעת שגם אני צירוף חד פעמי. וכן, יש בי תכונות מחורבנות. אבל גם יש בי כל כך הרבה שראוי לאהבה. אם הייתי מישהי אחרת, כמוני, אני הייתי אוהבת אותי. את השאיפה שלי לצדק ומוסריות, החמלה, ההגנה על חסרי הישע. את ההומור שאני מסוגלת לראות בהכל, הדמיון המפותח, כשרון הכתיבה. אני יודעת שאני שמה לב לדברים באנשים ובהתרחשויות, אני חשה דברים שאנשים אחרים לא חשים. ואני אוהבת ידע. מאוד. 

ועוד הרבה דברים. אני חד פעמית. ואני סקסית. את זה אני יודעת, כי אמרו לי את זה כל כך הרבה פעמים, ואני מאמינה ויודעת שלא חשוב כמה אתאמץ, משהו בי משדר את זה. 

ואני יודעת להתמסר. אם אני עושה את זה, אני עושה את זה לגמרי. או שבכלל לא. כי אצלי אין שטויות. 

אז אני חד פעמית ואני ראויה לאהבה, לא כאקט של רחמים, אלא פשוט כי ככה, אני מדליקה לגמרי. 

ואתם חושבים שאני אזכור את זה מחר? אתם חושבים שאני אזכור את זה מחר? 

:(

לדעתי מייצגים לא רק סוגים שונים של בני אדם, אלא סוג שונה של תפיסת השולט לגביך. 

יש שולט שרואה בך חפץ שנועד לפאר אותו, ולכן יתעקש, למשל, שתעשי הכל לכיוון רזון קיצוני, כי בעיניו זה יפה. 

ויש שולט שבסך הכל רוצה שתהיי בריאה וחזקה, והוא ינחה אותך לדברים שאת יכולה להתמודד איתם, שיעשו לך טוב, ויותר מזה- שיהיו לך נעימים. 

הסוג הראשון של השליטה שובר אותך, או שאת עוזבת. זה גם מה שהוא אמר לי, למעשה: "או שאני אשבור אותך ואז אעצב אותך בדיוק לפי רצוני. או שתעזבי". 

הסוג השני של השליטה מחבק אותך. גורם לך לחוש מוגנת ואהובה. גורם לך לחוש טוב יותר פשוט מהחיים עצמם. 

הסוג הראשון של השליטה הוא כמו סשן רע. את יודעת שלא טוב לך, אבל את עמוק מדי בפנים, כלואה עם השדים של עצמך. כל כך קשה לטפס החוצה ולעזוב.

הסוג השני הוא כמו סשן טוב. את מחוייכת ומעופפת על כנפי הספייס, ויודעת ששום דבר לא יפגע בך. בטח שלא הוא. 

ככל שאני מקבלת יותר מהסוג השני עולות בי דמעות, וכעס. שאי פעם הייתי מוכנה לשאת את הסוג הראשון. 

הסוג שראה בי פחות מראויה לטוב ביותר שבעולם. 

איזה משפט אני אוהבת יותר:

"אני לא מרשה לך", או "אל תתווכחי איתי"

*הולכת לדפוק את הראש בקיר, באלוהים אני סוטה!*

אתה ממוסס אותי פיזית ונפשית. 

אתה גורם לכוס שלי להרטיב וללב שלי להמריא.  

אתה מוריד אותי לרצפה ואוסף אותי משם-

שלמה,

מוגנת,

אהובה. 

מעניין שדווקא באתר כמו  "הכלוב", כל כך הרבה אנשים, אפילו כאלו שמגדירים עצמם כ "נשלטים" (ואולי בעיקר כאלה), יכולים להשתמש במילה פמיניזם כאיזו קללה נוראית.

אני פמיניסטית. פמיניסטית גאה. אני לא הולכת להתווכח על זה, אני לא הולכת להכנס לדיון על מה זה. רק רציתי להגיד שזה מי שאני, ולא, אני לא מתביישת. ולא, אני לא הולכת לומר ש-"אני לא פמיניסטית, אבל..."

אני פמיניסטית, ואם זה לא טוב לכם, אתם יודעים מה אתם יכולים לעשות עם זה.

יאללה, עצבנתם. 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=58947&postid=571780

אתן קישור לפוסט שהגבתי עליו ואז אעתיק לפה את התגובה, שהרי דבריי הם דברי אלוהים חיים! סתם, נו. אבל אם בכל זאת טרחתי והשקעתי וזה משהו שחשוב לי, אז יאללה, מה'כפת לי. 

פוסט העוסק בשליטה "אמיתית":

הקצוות השונים בשליטה

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=87333&postid=571927



התגובה שלי:

וואו, בנית דיכוטומיה ממש רצינית פה... קודם כל, זה נהדר שאת יודעת מה שאת רוצה. מה שפחות התחברתי אליו הוא שאת אומרת שכל מה ששונה לא שווה, או "לא אמיתי". אני יכולה לספר לך את החוויה האישית שלי: אני באופן אישי הגעתי לעולם הזה מתוך פנטזיות אונס, חטיפה והכנעה. יש משהו מאוד מאוד מדליק בעיני בדברים שנעשים בכוח, ואני תמיד מפנטזת על זה. בפועל, אגרסיביות כזאת מצד השולט לא עושה לי טוב. היא מחזירה אותי למקומות נוראיים. היא גורמת לי להתנתק. היא מכניעה אותי כל כך שלא נשאר ממני כלום. אני נמחקת. וזה לא דבר טוב בכלל, היות שבכל זאת יש לי תשוקה לחיות. בבדס"מ למדתי להתחבר לנתינה אקטיבית. להנות מלרצות את השולט, מיוזמתי, מלשמח אותו. אני לא קיצונית כמו מה שתיארת, בקבוקי שתן וקיא, איכס... אבל עושה לי טוב להתחבר לאקטים קטנים של נתינה. אני מרגישה מצד אחד מועצמת, ומצד שני שפחתית. ואולי זה בכלל לא אמיתי. הרי השליטה בידי, אני זאת שנותנת ולא זו שלוקחים ממנה. אבל בסופו של דבר הכל עניין של התאמה. אם מי שאני איתו- עושה לו טוב לקבל את הנתינה הזאת, מבלי שיצטרך לקחת אותה בכוח, הרי שזה נפלא לשנינו. בכלל, אני בתור שולטת הייתי נעלבת אם הייתי צריכה לקחת הכל בכוח, במקום שירצו לתת לי ולעשות לי טוב. אבל זו אני, וזה האופי שלי.
אני מבינה את מה שכתבת ברמה הפילוסופית, ואני מקווה שאני לא "נשלטת בלאי" בגלל שאני לא אוהבת שרומסים אותי:)

"אני אספר לכם עוד סוד, הפעם לתועלת שלכם. אתם אולי חושבים שלעבר יש מה ללמד אתכם. אתם אולי חושבים שצריך להאזין לו, לנסות לפענח את הלחישות שלו, שצריך להתאמץ, להשתופף ולשמוע את הקול שלו בוקע מן האדמה, מהמקומות המתים. אתם אולי חושבים שתלמדו מזה משהו, שתבינו משהו, שתפענחו משהו. 

אבל אני יודעת את האמת. אני מכירה אותה מלילות הצינה. אני יודעת שהעבר יגרור אתכם למטה ואחורה, ידחף אתכם לנסות ללכוד את לחישת הרוח ואת המלמול חסר הפשר של העצים המתחככים זה בזה, לנסות לפענח צופן, לנסות לאחות את מה שנשבר. זה חסר סיכוי. העבר הוא רק משקולת. הוא מתגבש בתוככם לאבן. 

תאמינו לי, אם תשמעו את העבר מדבר אליכם, אם תרגישו אותו טופח על גבכם ומרפרף באצבעותיו על פני עמוד השדרה שלכם, הדבר הכי טוב - היחיד - שכדאי לכם לעשות, הוא לברוח. "

הזיה/לורן אוליבר