לפני 12 שנים. 3 בספטמבר 2011 בשעה 12:33
סוף סוף הבכי יוצא.
אולי אני איומה, אולי אני לא בסדר, אולי בכלל לא מגיע לי לחוש יותר טוב עם עצמי, ואולי הרגשות שלי, המעשים שלי, הם כל כך מגעילים עד שלא תרצה בי.
אבל אני בוכה, כי לפחות את עצמי קיבלתי בחזרה. כי מצאתי את האומץ להתייצב מול עצמי ולהודות בכל רגשותיי. אלו שאני אוהבת ואלו שפחות.
אני חושבת שאין תחושות קשות יותר מגועל עצמי ואשמה. שנאה עצמית. אבל אני כאן, איתי, ואני לא הולכת לי.
