חמוד כושל ומבשל

אתמול (או שלשום) כשסיירתי לי בשממה האורבנית, עברתי על פני אישה שישבה על ספסל ציבורי מבודד.
האישה החזיקה בידה תינוק וגוננה עליו מהעולם. ראיתי אותה מנשקת אותו ומראה לו חיבה. כמו אמא אמיתית.
אבל מה, כשהתקרבתי ראיתי תמונה קצת שונה.
התינוק הזה היה מפלסטיק, והיא מה שנקרא, ילדה שמשחקת עם בובות, רק שהיא ממש לא בגיל המתאים.
לא הזדעזעתי אפילו. פשוט חשבתי על היסוד האנושי ו/או חייתי "לאהוב".
למה? איך? ואילו דברים זה גורם לנו לעשות.
אולי אהבה זה סתם דפקט מוטציוני? אולי זה מה שמוסיף לחיים את הערך העליון ביותר.
לא יכלתי שלא להיזכר בכל הפעמים שהתעוורתי מאהבה וכתוצאה מכך עשיתי דברים שאיכזבו את עצמי איכזבו את מושא אהבתי וביישו את קונצפט האהבה (כפי שאני רואה אותו)

הרבה אנשים בכלל לא מאמינים שזה קיים. פשוט כי אי אפשר להגדיר את זה מדעית. קל יותר אפילו להסביר התפצפצות פופקורן מאשר אהבה. זה אומר שאהבה זה פחות חשוב או יותר חשוב מאשר פופקורן?
ממה שראיתי יסוד האהבה נטוע בכל מקום, הוא חזק ומשפיע על בחירותינו (הנסתרות, בעיקר, כי בעולם כזה צריך להיראות חזק מבחוץ)
אז למה לעשות את כל הדברים המוזרים החסרי תועלת האלו שאהבה גוררת אותך אליהם? כי יש מטרה יפה מאוד שפועלים לקראתה, שהיא בעצם כל מה שקשור להתחדשות החיים. (לא רק לשחרר תינוקות כמו מפעל, למרות שזה עיקר ההתחדשות, יש שלל מטרות פיזיות ורוחניות). אבל מה עלול לקרות כשהמטרה או הדרך למטרה מתעווטות ואינן קשורות למקור יותר? אני רואה אהבה בכל מקום אבל למרות שהיא בונה יש לה אותו פוטנציאל להוליך לכיוון ההרסני או הריקני. ואף אחד לא באמת יודע לכוון אותה. וטוב שכך. אנחנו בעצם נתונים לחסדיה של חיה פרועה שאי אפשר לרסן. והאם זה לא אותו הריגוש שאנחנו מקבלים מהחלומות היותר פרועים שחלמנו בלילה?
או שזה רק אני?

בכל מקרה, רציתי להגיד דבר אחד:
LOVE IS FUCKING US INSANE