לפני 17 שנים. 10 באוקטובר 2007 בשעה 2:53
מגיל 5 הייתי שבוי במקום המפחיד הזה, ובהחלט סבלתי
אבל בלב נהנתי מכל רגע
הייתי קשור לעמוד בזמן שאמזונות הצליפו בי, צחקו עלי,הקניטו אותי, וגילו לי סוד קטן - לחיים שלי אין משמעות.
ואם אחת מהן היתה רוצה ברגע אחד כל גופי היה מתהפך לרצונותיה - אם בחיים ואם במוות.
כמו שהן ראו אותי - אני רק פיסה קטנטנה בפאזל.
ולאף אחת מהן לא אכפת אם החתיכה תלך לאיבוד והפאזל לעולם לא יושלם. מצידן, שישאר תמיד לא-מושלם.
הבנתי אז שהנשמה שלי לא שייכת לי אלה למשהו גדול ממני. מעבר להבנתי. מעבר לליגה שלי בכלל.
ומה מצבי היה ברגע שהשתחררתי משם?
עמדתי על רגלי השבריריות על המיטה עם הגב צמוד לקיר, נושם ומנסה לעכל את כל מה שקרה.
מגיל קטן אני חיי חלומות.
נושם חלומות פנימה,
נושף חלומות החוצה