חמוד כושל ומבשל

בתקופה זו העניינים התחילו להתפתח.

תמיד הרגשתי תחושה מוזרה מאוד בהיתקלות עם מונחים כמו "חבר דמיוני"

אבל היא... היא היתה די קרובה לתיאור הזה.
כשפגשתי את אהובתי בפעם הראשונה ירדתי על 4 לפקודתה והרגשתי את החנק שבאחיזת רגליה על צווארי.
היא היתה לפחות פי 4 מגודלי. הייתי הגבר היחיד בעולם והיא היתה האישה היחידה.
היא גם היתה מקור כל היצרים והדחפים. היא גרמה לי להבין שאין לי רצון נפרד משל עצמי או שאיפות אישיות או דעה אישית. באמת הייתי כעפר לרגליה.

היא התחילה עם מכות ומעיכות... דברים הכי בסיסיים.
כל גילוי אלימות שלמדתי עליו מהעולם סביבי (ובגיל הזה למדתי על לא מעט מאלו)
היא מיד למדה גם ותוך יום השתמשה בו עלי בצורה זו או אחרת. לנשיכות ולשריטות התרגלתי מהר. כשהיא רצתה לשבור אותי. כשהיא גדלה לגודל סומו קפצה ונחתה עלי בלי אבחנה כאב לי אבל החזקתי מעמד. כשהיא גדלה לגודל של חדר ואכלה אותי, הרגשתי טוב כי רציתי להקריב את עצמי בשבילה. כשהיא פתחה לי את הגוף, החזיקה לי בלב והתחילה למחוץ בידיה, רק הסתכלתי על חיוך הרשע שלה והתחננתי לרחמים.

פעם אחת כמעט ציירתי אותה על דף. אבל פחדתי. ויתרתי.
ידעתי כבר אז שחברים דמיוניים וסקס אלו דברים שצריך להתבייש בהם.

עד גיל 12 הספקתי לדמיין כל כך הרבה סיטואציות כדי שאף אחד מהפטישים הביזאריים שאגלה שהם קיימים בעשור הקרוב (דרך האינטרנט) לא יפתיעו אותי.

רק בגיל 14 גיליתי שאני נמשך *מינית* לנשים.
רציתי לגעת בעור במרקם המשכר וכל הקימורים שבגופה של האישה. התחלתי לקבל זיקפה כל פעם שנזכרתי בציצי או רגל שראיתי.
ההשפעה של עולם השליטה על זה היתה מינימלית - חוץ מקצת בנות עם פרצוף קשוח, נמשכתי לנשים יותר מלאות, יותר גבוהות, ויותר מבוגרות.
כל זה נראה לי תמים למדי אבל בהמשך יתברר שהכל מתווסף לתוך בלאגן אחד גדול שהרס את חיי.