אני חי בעולם המודרני הסלחני ומכיר אותו היטב, אבל כבר מגיל קטן
בחלומותי אני רואה עולם שליטה - אכזר וללא רחמים.
המין השולט מתאמץ פחות ושורד יותר.
המין הנחות משרת, סובל, או מת.
אבל לכולם יש תכלית.
במשחק הגדול.
מזכיר תיאוריות של דארווין?
מופתע שעליתי על זה כל כך מוקדם בחיי. לפני גיל 10.
אבל לא חיפשתי רחוק. המידע הנחוץ מקודד בכל גופי.
כל תא במוח החושב שלי מתוכנת למות (המנגנון שם הוא רק מחכה לזמן הנכון)
ובתוך כל אחד מהיצורים נחבא יסוד החיים.
אני לא חושב שכשמסבירים למישהו מושגים כמו "ברירה טבעית" "מעגל החיים" או "שרשרת המזון" באמת מלמדים את המוח שלו משהו חדש.
לאו צ'ה איש חכם טען שאת "המהות" אפשר להבין בלי שום מעש. לא צריך לסייר ברחבי העולם או אפילו לרדוף אחר השכלה.
זה הכל שם ואפילו החיות היותר טיפשות מבינות את זה.
רק בני האדם, כך נראה, אנחנו היחידים שמסוגלים להתלונן על מעגל החיים שברא אותנו.
או לנסות לשנות אותו לתועלתינו, כשהמטרה היא לנטרל את תחושותינו השליליות לגבי עולם אכזר זה.
כדי שלא נצטרך להתמודד עם העצב, היגון, ותחושת חוסר האונים.
------------קו הפרדה------------
אבל מאז שאני מכיר את עצמי תמיד הרגשתי המין הנחות
אז כמו שכתבתי מקודם. אסבול הרבה.....ואז אמות
לשרת?... אולי לעולם זה לא יקרה. אין את מי לשרת.
כולם משרתים את עצמם והפכו למקצוענים במלאכה כעת
חלק מוזר מפחיד בי היה מעדיף להתחיל ולסיים את הקריירה מוקדם
לאהוב הרבה כמו שרק ילד יכול, לסבול שיתעללו ינצלו יאנסו ויקחו את חיי. למות צעיר.
לפני שמתחיל מסע ה"הגשמה העצמית"
לפני שצריך לסבול ג'יפה כדי לבנות את עתידי, כבודי, ממוני, מעמדי ושלל ירקות...
בזמנים של תהיות מזוכיסטיות חשבתי לעצמי שאני לא באמת רוצה שום דבר בשביל עצמי.
שדחפו אותי לשלב מתקדם של המשחק אבל אני לא מרגיש בטוח מעבר לשלבים הראשוניים.
פסיכי ואלים ללא שום מטרה וללא עתיד בטוח.
היצר שרוצה לראות ילדים סובלים
ואת נשמתם מעונה
מזוכיזם?
סדיזם.
למה?
לפני 17 שנים. 15 באוקטובר 2007 בשעה 1:10