לפני 16 שנים. 8 באפריל 2008 בשעה 0:07
בדרך כלל הוא שומר אותי לידו, גם אם הוא לא מתעסק בי.
תמיד מחוברת לקולר הירוק שלי רצועה אדומה. כל כך מתאים לו לבחור דווקא את צירוף הצבעים הזה. הוא יכול היה לבחור,נגיד, כחול ושחור, או לבן, אבל אלה צבעים שמתמזגים בצורה הרמונית יותר מירוק ואדום, אז שימשיכו להתמזג להם על המדף בחנות. הוא אוהב שהרצועה מחוברת תמיד לקולר הירוק שלי. ככה הוא יכול לקשור אותי לשולחן המחשב, או לארון המטבח כשאני מכינה לאכול. זה קצת מגוחך לראות כלבה עומדת על שתיים ופורסת בטטה במיומנות בסכין גדולה אבל מטעמי רעב, אני מניחה, הוא מסכים לכופף מעט את חוקי ההיגיון.
אני רגילה שהוא ממקם אותי בהישג יד, נגיד, כשהוא מרתיח מים או מתעסק במחשב, הוא קושר אותי לרגל של השולחן בסלון. ככה אם אני צריכה משהו אני יכולה למלמל משהו מהז'רגון הכלבי שלי, או להתנשם בכבדות, או לקפץ לעברו, אבל זה תמיד עד מרחק נוגעת - לא נוגעת.
מסיבה לא מובנת אני תמיד מנסה להגיע אליו. רצועה אדומה וקולר ירוק יוצרים עבורי כלוב זכוכית, או, יותר נכון לומר כדי להתאים להשקפה שלי, תקרת זכוכית. הרצועה שלי מאפשרת לי להגיע על מרחק של כמה סנטימטרים ממנו. המרחק הזה מוציא אותי מדעתי. מתוך הרגל אני מנסה להתקרב כדי להתחכך במכנסיים שלו, או להניח לחי על הברך שלו, ובכל פעם אני משוכנעת שהפעם זה יהיה אחרת, ושוב גורמת לעצמי כמעט סימני חנק.
בדרך כלל הוא אוהב לשמור אותי לידו. לפעמים הוא יוצא מטווח הראיה שלי, ואני שוכחת שהוא יכול לראות אותי מכל מקום שהוא נמצא בו. זו בדרך כלל סיטואציה שאין לי חצי רעיון איך להתנהג בה.
הוא מאוד דואג לי, וניתן לומר שאני מטופלת היטב. הקערה שלי תמיד מלאה במים, ויש לי שמיכה שלמה שלי לשהות בה, שהוא מעביר לכל מיני פינות בבית כשהוא נמצא בהם.
אתמול הוא פרש למרגלות המיטה שלו את שמיכת הפוך ועליה את שמיכת הצמר שלי. אני מיד נעמדתי ליד הרגל שלו, מנסה לגרום לו להבין שאם כבר עושים סייסטה של אחר הצהריים אני תופסת מראש את צד ימין של המיטה, אבל הוא רק קשר את הרצועה האדומה שלי לידית הארון, הלך לרגע, וחזר עם הקערה שלי. הוא אמר שהוא הולך להיות קצת עסוק ושאני אחכה לו כאן, אבל לפני כן שאני אראה לו אותי ושאראה לו את התחת.
ידעתי שאני כבר לא נקיה, אבל עוד לא הספקתי למלמל חצי "ווף" והוא כבר מחלק אותי לשני חלקים בתנועות קצובות ובסרגל מאמץ עולה. אני רוצה לסמן לו שיפסיק, או לצרוח עליו שמה לעזאזל הוא עושה, אבל כשפתחתי את הפה יצאו רק ספק יבבות ספק נביחות שאפשר לפרש אותן לכל כיוון ולווא דווקא לרעיון בו יהיה טוב להשאיר אותי שלמה. אני לא יודעת כמה זמן הוא בעל אותי ככה, אבל ידעתי שהוא גמר רק כשהוא יצא ממני. הוא נתן לי רגע להסדיר את הנשימה, מרגישה בין הנזלת והדמעות את הזרע שנזל מתוכי, והוביל אותי אל המקלחת.לא ראיתי את הפנים שלו, אבל הרגשתי את החום עולה בשלי כשהוא שטף אותי ביסודיות מהלכלוך שיצא ממני.
אחר כך הוא ניגב אותי והוביל אותי בחזרה לשמיכה שלי, כשהברכיים הרטובות שלי מחליקות על הרצפה.
הוא חיבר אותי שוב לידית הארון, ואמר לי שהוא עוד מעט חוזר, ולקרוא לו אם אני צריכה משהו.הנהנתי למרות שבקושי הבנתי מה הוא אמר.
לקח לי קצת זמן להרגע, ואז בחנתי את האופציות. פתאום עלתה בדעתי המחשבה שאני כלבה שלו רק כשהוא לידי, אז מה שהוא לא רואה לא נחשב בעצם, אבל בכל תנועה שעשיתי הרגשתי את הקולר מאיים לחנוק אותי, אז נשארתי לשבת. לאונן לא היה מקום, כי רעש ההקלדה שלו והמוסיקה מהחדר השני הפריעו לי להתרכז.
"אולי תשני קצת?" נבחתי לעצמי בראש. ובאיזו הבעת "איה פלוטו" הסכמתי שזה רעיון טוב, רק שבדיוק באותו רגע נזכרתי שלפני כן רציתי נורא להשתין. אני לא יודעת אם המילה "שיט" קיימת במילון הכלבי, אבל זו בדיוק ההרגשה שקיבלתי. עכשיו, שלא תבינו לא נכון. זה לא שלא התנסיתי בעבר בהליכה על ארבע או בקולר חונק-לא-חונק שגורם לי להמציא שיטות נוראות להבטיח אספקת חמצן סדירה למוח, אבל עניינים מהסוג הזה הם משהו שהצלחתי איכשהו לחמוק ממנו. אני מנסה להריץ סט של תמונות בראש: "משחק כדורגל, ערסל, חופשה חלומית, שיעורי בית, תור בבנק, תור לרופא שיניים" אבל אני מאבדת שליטה על הקצב : " תור לרופא שיניים? מכשיר לשטיפת הפה, מי פה, מים, טיול מים-טיול למפל-מפלי הניאגרה-חורף (תחשבי, מטומטמת!) סוודר, חם, קיץ, ומשם הדרך בחזרה לטיול בערי קיט מושלגות קצרה ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.
נשמתי עמוק, וישבתי יפה וקראתי לו, מחזיקה בפה את הרצועה כדי שיבין שאני צריכה ללכת. הוא הוביל אותי למקלחת ואמר לי לעמוד מעל חור הניקוז, וחיכה. וחיכה. ושום דבר לא קרה אפילו שרציתי, אז הוא החזיר אותי למקום שלי ונזף בי על שהפרעתי לו סתם כשהוא עסוק.
החלטתי בכל זאת ללכת לישון, וברגע שהיה לי נוח שוב מצאתי את עצמי בשייט קייאקים סוער. שוב היה נדמה לי כי עוד רגע אתפוצץ, אז שתיתי קצת מים ונעמדתי לקרוא לו שוב בדיוק כשהוא בא לראות שהכל בסדר איתי. שוב הוא הוביל אותי למקלחת מעל חור הניקוז, ושוב דווקא אז הופיעו לי בראש תמונות מהטיול השנתי למדבר יהודה, ובשום אופן לא הצלחתי להרפות ושוב הוא החזיר אותי נזופה למקום שלי.
לפעם השלישית התכוננתי כמו לקרב. אני לא יודעת כמה פעמים הקאתי את המים ששתיתי, אבל לא הפסקתי עד שהקערה שלי הייתה ריקה, והרגשתי שאם היו לי תחתונים עוד רגע הייתי עושה בהם. נבחתי אליו בלחץ והוא הוביל אותי שוב לחור הניקוז שלי. ככל שניסיתי יותר ככה הצלחתי פחות והוא החל לביים אותי. מזל שהיה חושך אחרת הייתי מבקשת להיבלע לתוך הקיר. לשברי שניה העזתי להסתכל עליו במבט מתחנן שיתן לי אולי לנסות לבד. לא על האסלה, חלילה. מי שמע על כלבה שמשתינה באסלה? אני יש לי את חור הניקוז שלי, רק שיתן לי לבד.
לבד. המשמעות של המילה הזו קיבלה פן קסום. לבד, כה נעים. הוא לא התכוון להתייחס לזה, ואני שהתענגתי כל כך על ההיסטריה וההשפלה שצבעה את לחיי אדום, לא שמתי לב שאני כבר לא מצליחה לא להשתין, והירכיים שלי נרטבות מנוזל חם והבטן מתחילה להתרוקן.
אני לא מסוגלת להסתכל עליו גם כשהוא שוטף אותי שוב, או מגרד לי את הגב ולוחש לי "כלבה טובה".
אחר כך הוא נתן לי נקודה ועשה לי לגמור.
