לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מראות

גוונים של שקוף
לפני 16 שנים. 27 ביוני 2008 בשעה 19:07

"הנה זה בא, לבסוף.. ולגמרי..
הנה זה כאן !
השגעון התמקם לו בדיוק בתוך ראשי.

לבי התפוצץ כפצצת-צעצוע בחגיגה זולה
בראשי חלפה צמרמורת עד מעלה חוט השדרה...

תודה לאל שאני מש?גע ! "

(פרננדו פסואה)


ואני שיש לי כל כך הרבה לומר ושפה כל כך דלה, אי אפשר ממש שלא אשתגע.
השגעון מעולם לא בא אלי ומעולם לא הלך, הוא איכשהו מצא את דרכו משום מקום ומתקיים מהזנה פנימית.
מילים צרות נורא, מנסות (ללא הצלחה יתרה) להזיק על גבן הגרום אוקיינוסים של תוכן.
לבי מתפוצץ, וכל מה שיש לה* להציע הוא מספר הברות מוגבל.
לבי מתפוצץ וכל גופי חשמל, ולרשותי אמצעים משל הייתי אחרונת הקבצנים בשוק.


**
אקלקטית.

טלאים טלאים
אסופה של מציאו?ת
צבעונית
מכל מיני שווקים
בעיניים פעורות
מאוהבות
לך
בובת סמרטוטים**.

בבקשה, לעולם אל תעזוב אותי עוד..

**

מטמורפוזה.

אני שומרת רפרטואר מפואר של צורות, קולות וצבעים שהוא גילה
ומשתנה לפי מיקום השמש בשמיים שמאיר צדדים שונים
בלילה, עייפה אחרי יום של התרוצצויות ומשחקי ילדים
אני חוזרת לצורתי המקורית, בשבילו, אל מקומי על כרית בכספת.
תכשיט שלו, שהוא זיהה נוצץ בינות לסלעים והבוץ והאדמה.



*לשפה
**על ההשראה, תודה.

שישה קשרים

לפני 16 שנים. 20 ביוני 2008 בשעה 19:00

זה היה בשיא תקופת משחקי הרולטה שלי. אלה היו ימים של זוהר, של פרסטיז' נחשק.
אז כבר שוטטתי מספיק זמן,מנווטת ללא קושי בין הכלבים וסכנות הרחוב האחרות ואורות העיר הגדולה התחילו לסנוור אותי עד שלא יכלתי לראות דבר כמעט. כבר הייתי קרובה לאיבוד עצמי לדעת וכל הקלפים שלי היו פרושים על השולחן. ידעתי שאין ברשותי שום דבר שאוכל להפסיד, שכן על הכל ויתרתי. ענייני חיים ומוות כבר לא להכריע את גורלי לחיים או למוות, וחלקי בעולם שלא הספיק לי אז גרם לי קהות. הסתובבתי בלי מטרה מסויימת, למעט ההרגשה של הלב שמחסיר פעימה מהתרגשות. כשהתחלתי להשתעמם מהתעסקות בהסתברויות של אחד לשש כשהייתי טוענת רק כדור אחד וסוחטת את ההדק צמוד לרקה או ללסת. מצאתי את עצמי מתנדנדת ברגל אחת על שפה של תהום. פעמים בודדות ומועטות העזתי להסתכל לה ישר בפרצוף והחושך המוחלט ההוא הימם אותי וגרם לי לדופק מואץ. המשחק הזה באש ריגש אותי. אהבתי ללמוד אותה ולשחק על גבולותיה, שלא לדבר על פיתוח מיומנות לולינית בידיים רועדות ועיניים בורקות על שפתותיה. יכול להיות שהתחכמתי מדי או צחקתי בפניו של השטן, ולרגע איבדתי אחיזה ועמדתי ליפול.

איכשהו הצלחתי לראות אותו עובר בחצי עין תוך ליהוג משפטים שחוקים ושימוש בפירוטכניקה משומשת על מנת להרשים. כנראה שהוא שם לב שאני בדיוק מאבדת את שיווי המשקל והושיט לי יד. הרשיתי לעצמי להחזיר לו יד תוך שאני נשבעת שזו הפעם הראשונה והאחרונה והוא הזמין לי ויסקי.
בתמורה עשיתי לו חיים קשים והגברתי את ריכוז השיער המאפיר שלו בצדעיים.
התהום ההיא קרצה לי ומשכה אותי לחזור אליה. כמו מאהבת מסוכנת ופטאלית ידעתי שהיא עמוקה ושדפנותיה חלקות אבל לא היה לי אכפת. הריגוש הזה היה הדבר היחיד שהכרתי. הדבר היחיד שהשאיר אותי בחיים. בתחילה יצאתי לשחק בקרבתה בגלוי, ומאוחר יותר להתגנב החוצה ואז לברוח כדי לבחון שוב ושוב את גבולותיה. הפלרטוט הזה היה לי טוב ומסוכן בצורה טראגית.הכניס בי אדרנלין והפך אותי לערנית יותר. היה ברור שבמערכת היחסים הזו ערנות היא תכונה בסיסית למדי. רגע של עבודה לא מושלמת ואני מרוחה על הרצפה וזכרוני לברכה.

חשבתי שאני מדהימה. אמזונה מיומנת ומתוחכמת בעלת לשון חדה ששום דבר לא יכול לה. כעת עולה בדעתי שהוא ראה הכל ונהנה לראות אותי משחקת.
בעצם, זהו התרחיש היחיד שמתקבל על הדעת.אחרת הוא לא היה מצליח לפתות אותי משם. הוא השתמש בטכנולוגיות מורכבות וצירופים כימיים שמשכו אותי אליו וגרמו לי מעט לשכוח ממשחקי הרולטה המסוכנים.
היה לי קשה להתרכך ולהסכים ללמוד שאם כבר הימורים, כדאי להכניס לכל העסק מעט סטייל. הרבה יותר מרגש להתעסק בגלים מדהימים בעוצמתם והרבה יותר הולם אותי מראה של נימפה שנסחפה אל החוף וכבר פחות בער לי לברוח ולשאול לשלום השאול. זה בכל זאת היה השלב שהקופה שלי החלה להתמלא. הגיע לידי משהו שכבר היה חבל לי להפסיד.

*

מאז היד שלי פחות או יותר טובה ומצב הלב שלי לא דורש ממני לבדוק הימצאות דופק פעמיים בשעה.
אני מעשנת כמו שהוא לימד אותי. שלוש שניות פנימה ושבע החוצה, עד שאין יותר אויר בריאות או דמעות בעיניים (תוספת שלי) ופתאום כואבים לי סימני הנשיכה שהשאיר לי בשכמות.
לא רק שיני בינה, אצלי מתחילות לבקוע כנפיים.
וזה טוב. ככה אפשר לצלול בתהום מספיק עמוק כדי לראות על איזו יד ויתרתי ואז לטוס החוצה בחזרה.


*





"ברגע הראשון, כשהסתכל בראי, הוא הצטער מאד, קיפל את הזנב והלך לחדר האמבטיה,מוטרד מן המחשבה: איך אפשר לקרוע ולהסיר אותו בעזרת שפשוף על תיבת הבגדים או על ארגז. אבל עד מהרה הבין הכלב שהוא פשוט טיפש. זינה לקחה אותו קשור בשרשרת. הכלב הלך לסמטת אובוחוב כמו אסיר, בוער מבושה, אבל לאחר שעבר בפרצ'יסטנקה עד לקתדרלה של המושיע, תפס מצויין מה פירושו של קולר בחיים."
(לב כלב, עמוד שישים)

אתה מבין? קשה לו, לכלב רחוב להפרד משגרת החיים הזו, גם כשהיא כוללת פחד,אי ודאות, מכות, וכויה בצד ממים רותחים ששפך עליו איזה קצב כשהתקרב לאטליז.
אם ינסה להשוות בין חיים אלה ואלה, יכול להיות שממבט ראשון יהיה נהיר מה עדיף, ואיזו צורת חיים מתאימה יותר. האמת היא שלא ניתן כלל וכלל להשוות, זו שפה שונה לחלוטין, ולכן אין טעם לנסות.
מה שבטוח, שדברים שכלב רחוב אסף לו (יוקרת ביבים, נגיד.) כמו נצרבים בעורו ולא יוכלו להיעלם.
כלב שרגיל במלחמת הישרדות לווא דווקא יעזוב את הרחוב למען ביטחון או נוחות. הוא לא ידע איך להתמודד עם אלה. יצטרך להיות יתרון ברור ומכריע על הרחוב.

כעת, הבן בבקשה את סיבותי.
rKlaV-9Vzsk





שבעה קשרים.
לפני 16 שנים. 14 ביוני 2008 בשעה 14:30

רציתי מאד לצטט כאן
איזה משהו של רביקוביץ' או אולי אבידן
אבל הכל מגמד באופן בלתי נסבל
את איך שהאויר עומד פה
ואת מה שרציתי להגיד לך.

*
חשבתי לעצמי שלאהבה פואטית תהיה
ראויה רק מחווה פואטית
ואני אוכל להיות איזו משוררת נחשבת
ולדבר על ארון שיהיה עשוי יהלומים
הפעם
אני יכולה לחשוב רק על שולחן הסלון
שלך שכמעט כורע תחת
י
ואני נובחת ואז
נחנקת ואז
מתפוצצת.

*

בחדר האמבטיה
האיש שאני אוהבת מתנהל
בתנועות קשות וחדות שגורמות
לי כמעט להתחנן על חיי
ועושה איתי הכי הרבה אהבה בהביטו
בי מתפלשת בשלולית השתן שלו
על הרצפה.

*

בשירותי הנכים בטרמינל יש מראה
שמראה לי כמה הרמוניה יש באהבה מן
הסוג הזה
כואב לי ואני נראית לי יפה יותר מבכל סרט.
אחר כך הוא לא מרשה לי לעשות סצנה
ואני מכריחה את עצמי להזכר.
הוא הלך, ולא ממני.
עניין של דקויות.



שמונה קשרים.

לפני 16 שנים. 2 ביוני 2008 בשעה 19:54

אתה אולי לא לגמרי יודע
אבל אני פה לגמרי גדושה
כל חלקה טובה שאי פעם הייתה בי - מוצפת
מחפשת מילות אהבה.

תדע, גם בעניין החלקות הרעות אין מנוח
הכל סוער וגועש
רק שלא כבדרך כלל, בי נכנסת הרוח
ועושה שמות, הפעם לטובתך היא האש.

אם היה לי אומץ, אפילו מעט
הייתי נכנעת ודי
מסלקת הסומק מסתכלת לאט
ואומרת "בוא כבר אלי"

בוא, עשה בי שמות, הוצא לי את הנשמה
זה לא שאני לא יכולה אחרת
פשוט ככה אני רוצה
אם היה לי האומץ והייתי יודעת שבעניין המבוכה זה הפיך
הייתי אומרת בפה מלא שכבר יומיים אני מתרוקנת משפיך.

אני תוהה אם למישהו יש מושג
איך חולל בקניון למעלה הגג
איפה שבדרך כלל מגיעים האוהבים
להמתיק סוד משך ערבים
אני עשיתי או שיותר נכון לומר בי נעשתה
אהבה המזעזעת ביותר עד עתה.

אהבה מזעזעת
מטלטלת
נוראית
ומושחתת
שלא תעלה על הדעת.

ככה אני אוהבת אותך
בוא וקח אותי עכשיו, בבקשה.






לפני 16 שנים. 28 במאי 2008 בשעה 15:19




סתם בשביל החיוך. שלך.

לפני 16 שנים. 27 במאי 2008 בשעה 16:42

להשביע רעב. למצוא חיים. ליצור יש מאין. להתבונן. להקשיב.להפוך שלולית מהחיוך היפה ביותר שראיתי. להתפשט. להתרוצץ לכל כיוון. לחקור גבולות. לספוג מנהגים. לרדת על הברכיים. לפתוח בזהירות. ללכת בזהירות. ללמוד לפתות. לדהור בכביש. להתלבט.להיכנע לפיתויים. לפתוח את הפה. לדעת להבליט. לדעת להסתיר. להתפעל. להכיל אותו מזיין את הגרון .ליצור אסתטיקה. להפוך יופי לאידאל. לעשות אמנות. לשים לב לניו אנסים. לפתח רוך. להתאמץ. לרדת על ארבע. לדעת מקרוב ערגה. כמיהה. רצון עז. להזיע. להרגיש את הישבן מקבל צבע ארגמן. להכנע לתענוג. להתמסר לחטאים. לאהוב את המבט המתפלא שלו. לבנות מערכת משפט פנימית. לבטל ידע קודם. לשמור על ניצוץ של מזימה בעיניים. למחוק דיעות קדומות. להתכווץ מאצבעות חודרות, מטיילות. לעשות לו נעים לעין. להיות פטאלית. להיות טוטאלית. לחפש ידע. להתפרק מכאב. לטפס על הקירות. לעשות הזיות. לטוס לחלל. לפרוץ אטמוספרות. להכנע ולהרטב ולבוא לאן שהוא מצביע. לרדת נמוך. ועוד קצת נמוך כשהוא משתין עלי מגובה מטר. לצאת לפאב מרוחה בו. להרטב כשהוא יורק עלי מול המוזג. לחפור עמוק פנימה. להכיל תובנות.לא לומר את המילה האחרונה. להקשיב ללב. להתרכך, לעזאזל. לשחרר. להישיר מבט. מכל גובה.ללמוד לשים לב לפרטים. להתגמש. להתקמט. להיות אלגנטית. להרגע. להיבעט. להיות לו תינוקת.להיות גאה. לדהור קדימה, קשורה ברצועה. לפתוח פה. ללמוד לדבר. להסמיק כשהוא מודה בלי בושה שכל העסק הזה חשוב לו. לחקור את העולם. לבלוע אפר. לספק את הסקרנות. למתוח את הצוואר. לתהות האם יש לאן להמשיך, ומה יהיה מעבר לסוף. להגיש לו את הצוואר. להחשף. להראות פגיעות. להתפתל.לצרוח. לגמור מתנועת שתי אצבעות שלו. להאנק כשהוא בועל אותי.. להאנק כשהוא נועץ בי שיניים. לראות אותו נח. מביט בי.למצוא מים. למצוא חיים. ללמוד להיות כמו שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. כמה שהוא רוצה. כשהוא רוצה.
ללמוד להיות אשה.

לפני 16 שנים. 14 במאי 2008 בשעה 22:19

(גיהנום vol.6 ; קטנות.)

"ורק היא והוא בעולם, ואין עוד איש בעולם, וריח בראשית מהביל מן האדמה, והאויר הומה רחש ברואים זעירים ויריעת השחר מעל עוד מתוחה היטב ושקופה וטלולה, ובעיני שניהם עולה חיוך קטן, של טרם פחד וטרם הם עצמם"
(מהחדש של גרוסמן שקורע אותי לגזרים)

;

אני מתעוררת בבהלה מתוך חלום בהקיץ.
סביר להניח שאילו ישנתי באמת הייתי קופצת באחת, שטופה בזיעה קרה ומתנשפת.
הוא הלך איתה, שמה, אצלי, בחלום או הרהור של אמצע היום. דווקא היא, שאפילו ידיעה על נוכחות שלה איני מסוגלת לסבול ובעיניה ניצוץ של שמחה לאיד. אני לא יכולה לשאת את עצם המחשבה של ידיו מרפרפות על גופה וגורמות לה את צמרמורות העונג שלי, או כל מחווה אחרת שניחוח הבושם שלי עוד מורגש עליה ובאותה נשימה משננת עובדות על מנת להפחית את נזקי ההיסטריה.
אני חומדת את כולו לעצמי.
אני צריכה לזכור - מדברים כאלה יוצא רק כאב בטן.


*

העולם בדיוק הגיע לשלב בו הוא הופך מרצון לצמר גפן מתוק כשהוא עוטף אותי מכל כיוון כדי שלא יהיה לי קר, חלילה. בעוד המוסיקה מנסרת לי את העור וחודרת אלי למחזור הדם הוא חולש על כל נקודה בגופי השרוע מולו נינוח ומסמן אותי טריטוריה במגע ממיס.
שנינו שאפנו כראוי והוא פורק אותי מכל נשק שהעזתי להשאיר, האצבעות שלו קוראות את הגוף שלי כמו ברייל כשהוא מתעקש להכנס עמוק יותר ויותר, מתמזג עם בשרי ומעמיק שורשים ממש בבסיס, אצלי בנשמה.

קסם.

*

בעייתי מאד לקרוע בברוטאליות את קצבה של המציאות ולגנוב קצת זמן במקום הנעים הזה.
נכון שאמרנו שיהיה לשם שינוי מעט רגוע אבל לנו אין קשר אל להוציא תכניות אל הפועל ואני מבקשת ממנו שיעלים אותי מעט.
כמה דקות לאחר מכן אני מצליחה לעזוב את החבל ולהפוך להיות גרסא מרוכזת של מה שהוא רוצה ממני.
אני מתומצתת לכו?ס, פה, מאפרה ואני לא אני יותר ולא נשאר ממני זכר.
הוא מושך אותי ברצועה בטון אחר. אני לא על תקן כלבה כרגע, אני על תקן שום דבר שיתפוס צורה לפי ההנחיה הבאה שלו.
אחר כך הוא מקלח אותי ומלטף לי את השיער ורק בדיעבד אכפת לי מהסבון שנכנס לי לעין.
אני מושכת כל רגע ונשימה בתוך החיבוק שלו ככה פתאום, באמצע סדר הדברים והפעם דיגדגנו לאלים מדי באף, כנראה, ואני מוצאת את עצמי באיחור של שעתיים וחצי.

מחיר סמלי למדי.



*

אני לא יודעת אם תהיה גם עצלות במצעד הפזמונים הזה.
זה הרי ברור ששום עצלות כאן לא תוכל לעמוד בפני עצמה, והיא תתגלה, לבושתה, כתוצר לוואי בלבד של כל השאר.
שמונים וחמישה אחוז גיהנום, אם כך.


לפני 16 שנים. 5 במאי 2008 בשעה 21:33

(דרכי לגיהנום וגו' - vol. 4, או - אהבה בארבעה חלקים)

האהבה אינה עזה מיסורייה.
והשמחה, אינה יפה מעצבותה.

(א. שלונסקי)

כנראה שזהו טיבו של געגוע -
לנסר בך עד כאב בלתי נסבל ולטעת בך שגעונות המשכנעים אותך כי רק עוד רגע ותמצא את עצמך מחוץ לדעתך.
יכול להיות שזהו גם טיבה של המציאות שאינה מסתפקת בעליות אקראיות למפגשים איתך.

*
אני לא מצליחה לעקוב אחר השתלשלות העניינים כשמתוך התעוררות לרגע באמצע הלילה אני מוצאת עצמי עליו זקופה ומתוחה ולא כי אני עד כדי כך גאה או שיש סיבה מיוחדת אחרת, אני פשוט מפחדת להחנק.
החבל שמותח אותי אחורה מהקולר לא מאפשר לי להתקפל גם כשהוא מסמן אותי בכאב או כשהוא סוטר לי ואני כולי מזדעזת ולא מצליחה לעשות דבר מלבד להרשות לדמעות בקוטר כדור בסיס לעטר בשקט את לחיי.
הוא אומר לי "תבכי" ועושה איתי הכי אהבה שאני יכולה להעלות על הדעת.

*

בלי להתעסק מדי בפרטים או בגוון הלחיים שלי בחנות הכלבו, הוא מלמד אותי חדווה אינפנטילית ושחרור ממוסכמות.
דרך מסך של צעצועים ומחית פירות הוא מבקש ממני לשחרר.
חוסר היכולת לעשות את זה מכאיבה לי פיזית ומתסכלת אותי עד דמעות של זעם.
אני מבינה שאין מוצא וכישלון ישנה את פני הדברים ורק מתכווצת. הוא מבין עד כמה כואב לי. אני מבינה שזה חייב לקרות.
ברגע קסום אני מרגישה עד כמה ברצינות כניעה היא מתוקה וזרם חמים נוזל ממני אל ירכי.

אחר כך הוא עושה איתי אהבה וסוחט ממני צחוק מתגלגל.

*

קצת לפני שאני הולכת ואני מותשת כמעט לחלוטין הוא מושך אותי אליו לעוד פעם לפני פרידה.
אני רואה את ההשתקפות שלנו על ראי מאולתר ומחייכת כאילו הצלחתי להתגנב לתוך איזו סצינה מסרט.
אחר כך הוא מרעיד אותי ומרשה לי לגמור על השיש במטבח, ואני לא יכולה שלא לחשוב על ההעזה להכניס קצת פלפל לחיי המין שלנו. (על השיש, בין המיקרו לסבון הכלים. נו באמת.)



לפני 16 שנים. 29 באפריל 2008 בשעה 10:06

(או - למה מקומי בגיהנום שמור ומסומן vol.2)

אהבה מאושרת. האם זה טבעי,
האם זה רציני, האם זה מועיל -
מה תועלת יש לעולם משני אדם,
שאינם רואים את העולם?


אם לא הייתה שימבורסקה בעולם הייתי רוצה לכתוב את זה בעצמי. מהצד השני.

ובאמת שאני לא יכולה לחשוב על תועלת לעולם כשלוציפר נכנס בי ומפתה אותי לתרבות רעה ואני יורדת על ברכי באמצע גן שמוכיח שלפחות שיחי ורדים יש בגטו (אם אין פרפרים).
אני לא יודעת מה הוא רואה מהגובה שנשאר בו, אבל מגובה ברכיו הקיר המכוער נעלם פתאום, את הערות המקומיים אינני מצליחה לשמוע, וכאילו נעלמים רגשות האשם מהידיעה על הקלקול שאני אולי גורמת.

אין עולם. הוא נעלם.

הוא מרח על הפיתה ומתחת לחומוס קצת מהמיץ שלי, אני קינחתי בליקוק מגפיו, וכאילו לכבודנו ומשום מקום הופיעו זיקוקים בשמיים.

ככה זה כשאת קרובה לצלחת של אלוהים..

לפני 16 שנים. 23 באפריל 2008 בשעה 10:21

קשה לי לראות כשאני מתעוררת לשתות משהו באמצע הלילה. חשוך נורא ואני מבינה שכמעט ולא ישנתי. חם לי, יבש לי בפה והשינה הטרופה נותנת אותותיה בצורת בחילה ובטן מתערבבת.
אני לא יודעת אם הערתי אותו במקרה, או שבמקרה הוא התעורר איתי. אני כן יודעת שאחרי שהתמקמתי מעליו בתנוחה היחידה כמעט שאני יכולה לשאת בלי להתפרק הוא נהנה ככה לשכב מתחתי, נושא את פירות האילוף שהשקיע בי, מרגיש אותי מתכווצת ומרפה לפי הוראה.
אנחנו מתהפכים והוא שוב מעלי. הוא תמיד מעלי.
בכל זיון שלנו הוא בועל אותי בסוף, מסמן אותי מחדש, מראה לי עומקים שלא ידעתי שקיימים בי ואפשר להגיע אליהם וככה באמצע הלילה, אחרי שינה טרופה אני מרגישה שהוא כמעט מדגדג לי את הקיבה מבפנים ואת היד שלו מתמקמת לי על הצוואר.
כואב לי כשהוא בועל אותי, אבל אני מתפתה לזנוח את הכאב לטובת הבהלה שאוחזת בי כשאני מרגישה את היד שלו מתהדקת על קנה הנשימה עד שאני לא מצליחה לנשום.
ברגע אחד הוא טורף לי את כל קלפי המחשבה ושברים של רצונות והגיון בסיסי מייצרים כאוס מכאיב אצלי בראש.
הוא מהדק את האחיזה שלו יותר ואני משתנקת ומתחילה לחרחר. מצחיק אותי שאני עוד מצליחה לרסן את עצמי כי חרחור זה לא סקסי, ושומעת אותו אומר לי "קבלי".
אני בהיסטריה. כל השדים שבי מתעוררים לחיים ואני מסתכלת עליו בעיניים פעורות, כמעט קרועות מאימה, מוכנה לתת את כל מה שיש לי תמורת טיפת חמצן ומבינה שכל מה שיש לי כבר נמצא תחת כף ידו החונקת שיכולה לבטל את כל מה שיש לי בהחלטה של רגע.
הוא שוב לוחש לי "קבלי" ואני מנסה לחשוב ישר.
החום של תחילת הקיץ מדגדג לי באף ואני מנסה לחשוב על כל דבר מלבד המצב האיום שכמו פתאום מצאתי בו את עצמי, אולי על הקיץ, על ריח של הקיץ והחול שעוד ממלא לי את הסנדלים. בין השתנקות נוספת לחרחור שמזכיר לי שחיי על הכף כאן עולים בי ריחות של קרטיב וריח של דשא ושקדים ירוקים וערק ושיחי היסמין שמבשמים את האויר וזה עוזר רק לרגע.
הוא אמר לי פעם שהצורך לנשום חזק מהרצון לר?צות ואני נשאבת מחדש לואקום שיוצרת לי המצוקה ונקרעת אליו שוב, מתחננת שיניח לי.
כשהוא משחרר לרגע, אני מתנשפת בכבדות ולא מצליחה להסדיר את הנשימה כדי להודות לו אבל הוא שיחרר רק כדי להיטיב את האחיזה ומוציא אותי לנסיעת אימה נוספת ואני שוב כמו צוללת בלי לקחת מספיק חמצן כמעט לא מצליחה לראות מבעד לדמעות שעולות בי בלי שבכלל ארצה וכבר לא זוכרת להתייחס לכאב שהוא מעניק לי כשהוא בועל אותי, אבל שומעת אותו אומר משהו על ההרגשה שהוא מקבל כשהחיים שלי בידיים שלו.

אחר כך אני אומרת שפחדתי נורא והוא אומר שזה טוב כי זה מכווץ לי את הכוס.

הוא לוחש לי בין היתר שהוא אוהב אותי מפחדת.
לא אמרתי לו, אבל אני מוכנה לפחד ככה בכל רגע.
חיי על הכף
נפשי על הכף בכל רגע.