מראות

אסוף לי מעט
ושמור לי מקוציך
אחרת לא יגווע הרעב
שמור עבורי את קצה קצהו
של שבטך שאדע כי אינך שונא
אותי.
אסוף את קוציך, אחד לאחד
ושמור אותם עבורי
וחייך מדושן בראותך אותי
מתפלשת בהם
נשרטת נעקצת
מדממת מעונג.

בו ברגע חדלתי מלהיות.
לא בגלל שמי ששונה והטבעיות כמעט מעוררת דאגה בה הגבתי לזה החדש.
אני כמעט בטוחה שאין קשר להרגשת הנמלים ברגליים והברכיים המשופשפות כבר או השרירים הרועדים. זו לא העייפות הבלתי נסבלת, לא בגלל השיער הסתור ואלה לא סימני החנק המתהווים בשקט על צווארי. זו לא ההצטמצמות הפיזית לגודל גלעין אפרסק ולא קערת האלומיניום שמונחת בהישג לשון אחרי הפסקה כל כך ארוכה. אלה לא הטון הענייני והמראה החלקי שלו שהצלחתי בקושי לתפוס בזוית העין, גם לא המחשבה על מקור תרנגולת מזיין כלבה. זו לא הידיעה שדעות או רצונות לא נחשבים כעת ולא השפה בה מנוסחות המחשבות שלי או השלוליות שהשאירו סימנים על הרצפה ששעות ספורות לפני כן דאגתי לקרצף. זו לא הידיעה עליו רואה אותי מכוסה בעצמי או הקולות הלא רצוניים שאני משמיעה כשהוא מגרד אותי בבטן או מאחורי האוזן, או המבוכה שבידיעה שהשכן יודע פתאום מי ספק נובחת ספק צורחת ומחרידה את השכונה בזעקות אימה. זו לא הרצועה האדומה שמתחברת עכשיו לירוק עמוק יותר שמגבילה את חופש התנועה שלי.זו לא פשטות השימוש בי, אלה לא התנועות המכניות. זה לא מרקם הלשון שלו שכמעט גמר אותי בפיצוץ גדול שלפי הוראה. זו לא הרשת שמעל חור הניקוז שאני רואה כמעט ממרחק אפס והוא שעומד מטר וחצי מעלי. זה לא העניין שהוא יצא לרגע וחזר כדי למצוא אותי מכוסה בעצמי שוב. זו לא מלחמת החורמה בין הרצון להפסיק את מופע האימים הזה מיד לבין הרצון לקנות כרטיס לכניסה נוספת כבר ביציאה.
זה לא אף אחד מאלה, כמו הרגע בו חום השתן שלו נגע בדיוק בנקודת האם של הקור שאפף אותי.

בו ברגע חדלתי מלהיות.
שמעתי קול של זכוכית נסדקת ואותי הרגשתי מרחפת ויורדת לאט קומה אחת למטה.

**

ידעתי לא מעט חטאים בחיי, ודווקא כעת הכל מקבל צורה וגוון מוקצנים.
עכשיו אני הכי הרבה זונה קלה פתוחה זורמת משתרללת מלוכלכת מטורפת מיוחמת מזדיינת מכולבת מפושקת מוצצת רעבה עצומה רטובה שיכורה מעוכה גאה חדה חריפה נושכת קטנה קטנה שהייתי מעולם והתנאים מאפשרים.
נינוחה נימוחה ואוורירית.

בזמן כזה היא יושבת ובוהה במחוגי השעון שנראים לה עצלים במיוחד היום.
טוב, זה לא שיש באמת משהו טוב או אפקטיבי יותר לעשות, והיא לא ממצמצת כדי לא לפספס את הספירה. אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, אבל גם ההיגיון לא מצרך שכיח במיוחד והפחד הזה שבלבול בספירה יגרור אחריו עונש והיא תצטרך להתחיל מחדש, מדביק את עפעפיה לאחור ולא מרשה להם לנוח רגע ולהסגר.
היא כבר יודעת איך זה יהיה. איך יכשלו רגליה ולא תצליח לעמוד כשיבוא ופיק הברכיים רק יתגבר כשתהיה ספונה סוף סוף בין זרועותיו ולא תדע פתאום מה לומר, אלא רק תבקש עוד רגע, מתמכרת מחדש להרגשת מגע של יד זרה על הגוף שבאחת תחזור להיות הכי מוכרת, ותיזכר פתאום איך כבר ארבעה ימים שהיא דואגת איך יחזרו הביתה והיא בטח לא תוכל לנהוג בידיים רועדות והוא יהיה עייף, היא יודעת, ומזג האויר שיכה בו פתאום כשיצאו מן האולם הממוזג יקשה גם הוא; אולי ישבו שם לקחת רגע כדי לסדר את הראש, והעולם בדיוק יסיים להתרגל לעניין החזרת הדברים למקומם ויבטל את נוהל החירום הזמני שחל משך שמונה קשרים שלמים.

המחוגים עצלים מאד היום, והרגשת הקלסטרופוביה משתלטת על כל חלקה טובה.
עכשיו יהיה זמן מצויין לנסות את מכונת הזמן שהבטיח לה פעם, כשבין שלושה ימים (פרק זמן שנראה מגוחך כל כך כעת) נמתחו אז אוקיינוסים של געגוע והורמונים משתוללים.

היא תניח רגע את ראשה על ירכו או על בטנו ושיערה השופע פתאום יכסה את כולו, או שאולי יהיה זה להפך והיא תתענג על משחק ציפורניה בשיערו שבטח ארך כבר, והיא תתאפק לא לשיר לו "תן לי דקה להתרגל אליך שוב", אבל כן תאמר שוב שנורא טוב שהוא פה שוב ולא תעז, למרות שתרצה, לגלות לו בסוד איך אזל הדם מפניה כשראתה את גבו מתחיל להתרחק והבינה אז שתהיה עצובה כל החיים ובאותה נשימה הבינה שהיא רוצה את ציפורניה חורשות שבילים בשיערו למשך כל אותה תקופת חיים בדיוק.

ארבעת אלפים שבעמות שלושים ושלוש דקות, במקרה של הסתנכרנות השעונים לצד הרע.
האויר לא כל כך עומד, אבל הקירות מתחילים לסגור כשמיני חשקים שמתעוררים פתאום וחוזרים מן המתים מתחילים להתנער בגוף ולהתפצפץ ולתת הרגשה מתנמלת בכתפיים.
לנשום עמוק. עוד לא. עוד טיפה.
כמו באורז, לא יהיה חכם לפתוח לפני הזמן, ופה יש לדאוג שיצא אחד אחד. מושלם.

ואז תגיע הפעם הראשונה. ביקוע בתולים כמעט. היא יכולה להיות מחושבת ומאורגנת, על סדינים שזה עתה נמתחו ומדיפים ריח כביסה טרי, וברקע רצף שירים שקרע את שניהם לגזרים בכל הזמן הזה, מיד לאחר שהוא יגיד לה "בואי נזדיין" כשהם עסוקים בענייניהם. היא תדע שעבר מספיק זמן וכעת זה בסדר. עכשיו הגבול בין שתי הטריטוריות מטושטש לגמרי, ורק זה נשאר להעלימו כליל.
היא תחייך אליו במבוכה של נערה מתבגרת שלא בטוחה מה צריך לעשות ותתן לו לקחת אותה שוב ולחתום מחדש בלי מיני התעסקויות ושאלות, זה הרי ברור שכך צריך להיות.
לאט גופה יזכר במה שנחרט, וההתמזגות תהיה מושלמת.
אחר כך, כשישכבו ככה כמו שהם אוהבים והוא יעטוף אותה כמו שלא העזה לשכוח, היא תמלמל - כמה טוב ככה, ותתעקש לקום וללבוש את החולצה שלו, שבטח תהיה מעט גדולה אבל ספוגה בריח שלו (ריח גוף או אפטרשייב, זה לא משנה) ולהכין לו משהו לאכול, או להביא קערה של דובדנים בקצפת, והוא יעביר את ידו בשיערה בחיבה וכבדרך אגב (היא תאהב את הדרך אגבים האלה) ויאמר לה שאולי יוותרו על התכניות הערב וימשוך אותה אליו כי יש רעב גדול מאד להשביע, ואז יעביר יד וישתעשע בה ויערוך קבלת פנים לאבריה וישתעשע עם שדיה נניח באופן לגמרי לא מיני, דרך משחק של אוהבים, ואולי דווקא תיקח אל פיה בלהט גדול את בהונותיו (ואת זה אי אפשר לעשות באופן לא מיני) ובטח גם את התכניות של הבוקר יבטלו, וכך עד שיופיע גם רעב פיסי שמחייב יציאה מהמיטה.
יכול להיות אגב, אחרת לגמרי. אין כאן מן ההתחייבות. מאד יתכן שיתפוגגו כל התכנונים לתחנונים, ובינינו - הם לא משהו בלהוציא תכניות אל הפועל, ובו במקום, באולם הממוזג ולמבוכת המנקה שבטח תעבור שם, ירים את חצאיתה ויפשק אותה ויכנס באחת ויעשה בה שמות תוך שהוא, בניגוד מושלם, ילטף איזו שריטה שבטח תקבל מהמשקוף כשדהרו בלי לשים לב אל איזה חדר שכוח אל, כי צריך לכבוש ולהציב דגל מתוך זכות טבעית, או רק לשם הגושפנקא הפורמלית, והיא תשמח על ההחלטה לא לנעול עקבים כי עוד רגע ותתמוסס, ורגליה שוב כושלות.

ברצינות, כמה זמן לוקח לזמן לעבור?
אולי נגמרו הסוללות?
הלב, אם היה במקומו, כבר מזמן והיה מתפקע.

כל זאת, ועוד לא דיברנו על כל שיש להספיק.
על איך יחזיק לה את היד ברכבת ההרים, הפעם פשוטה כמשמעה, ועל מה שיקרה שם בחדר המראות.
על הים, ותומתם של החול והשמש כדאי שלא לדבר.
איך שהיא תתלבש לכבודו, ותרקוד בחדר מלא אנשים ותראה רק אותו. היא תשתה כוסית, ואז תבקש עוד אחת ואז אחת נוספת, ומיד יתפוגגו שאריות עיקשות של דאגה ותישאר רק האהבה שתציף אותה כשתסתכל עליו בעיניים נוצצות.
היא חוזרת לעצמה, ואליו, מוחקת זכרונות אחרונים של אפיזודות סוערות באשמת המרחק והמדיה שכמעט והביאו על הסיפור שלנו סוף אחר לחלוטין.
ואז תגיע מציאות אחרת, מסוג שלא מוכר לשניהם. היא תגיע תוך פרק זמן של שמונה קשרים נוספים, רק שהפעם זה יהיה נעים יותר ומיוסר פחות ונותן אורך נשימה להתרגל לאותה מציאות שהגיעה כמו מתןך אילוץ אבל באופן הטבעי ביותר, שגורם לכל כבר לבעור לה ולחשוב איך יהיה סתם לשכב על המיטה באיזה אחר צהריים עצל ונעים ולקרוא איזה ספר לא מאד חשוב, והיא תופתע כשיגיע כמו משום מקום (כי לא שמעה את סיבוב המפתח במנעול), יקרב אותה אליו תוך שהוא מושך את ראשה לאחור מהשיער וימלא לה בבת אחת את הגרון.


ארבעת אלפים ששמות ועשרים ואחת דקות,
ואני, אף פעם לא אהבתי כך
אף אחד.



הותר האחרון.
לא נשארו קשרים.

היום אני ראשונת הצדיקות
מצויידת בנוצה ונר
ואוספת פירורים מכל פינה
רק שעכשיו אמצע אוגוסט
ואין כל קשר לביעור חמץ

היום אני מלקטת חלקים שנשרו
באופן טבעי ונעלמו בתהום הנשיה
היום אני מלקטת את כל מה שניתז וגלש
וכאילו לא היה בו צורך בתמונה הגדולה
אני לא בוחלת גם ברסיסים של אהבה
לך.


שבועות קשים היו אלה האחרונים,
וזה השמיני במספר הוא הארוך מכולם
ואני שומרת את כל הכוח שיש לי
לשמור שהכל יהיה בסדר.
זו דרך ארוכה בחזרה.

אני משננת, שלם ובריא ורוחו טובה עליו, ואני פשוטה פשוטה וטובה בעיניו.

"אין לי אני
כי אתה אינך.
ואין לי עץ
ולא עלה ברוח
כי אין לי אני." (לאה)

כך ולא אחרת, ולא כפי שרמזתי (או צעקתי בקול גדול) באיוולותי. (עד כאן - היה במקור)

ממש רגע לפני קו הסיום פתאום נגלית אלי מראה, המשקפת לי אותי
בנקודת השיא המרכזת כל כיעור אפשרי,
תחת אור פלורסנטי אני נחשפת במערומי הלא מחמיאים.

כאן מסתבר שהשיטה לא נכונה, והאמצעים העומדים לראשותי אינם מספיקים
וככל שהדרך מלאה יותר בכוונות טובות, כך היא פשוט ישירה יותר לגיהנום.
מילותי כבר אינן עומדות לי ועיני מסומאות בהבלים
וכל חרדותי תופסות פתאום נופך מאד מציאותי. (ועם זו המציאות הרי, אינני מעוניינת בדבר מלבד נקודות השקה ספורות.)
מבטיי תלויים בנקודה לא נכונה וברזולוציה לא מדוייקת,
ובמקרה כזה הכוונה כבר באמת שלא משנה.
הנסיבות אינן מקלות ואין שום הסבר מספק.

אין לי כיצד להוכיח את נכונותו של ההפך בדיוק ממה שנראה לעין,
וחובת ההוכחה היא עלי.
באיוולותי צעקתי ולא ראיתי איך מעשי זהים
ולא ראיתי איך
ולא ראיתי.
לא ראיתי.
כעת נורת הפלורסנט חושפת הכל באור לא מחמיא ואין לי אלא לראות
אין לי אלא לראות
אין לי אלא.
אישוני המתרחבים בבת אחת רוצים לבלוע הכל
ולתקן מיד ולהרחיק כל עשב שוטה.

"אל תרשיעני גם כי חטאתי,
אנא ימתין לי הגזר
אל נא תזכיר "ואהבת כמוך" -
מי לי כמוני צר?" (רחל)

אינני רוצה להכות על חטא רק לאחר מעשה
אינני רוצה לבכות את בורותי בדיעבד
אינני יודעת לראות משהו מלבד את עצמי
וכעת, עם התרחבות התמונה בבת אחת
עצמי נראית לי ממלאת את התמונה שלנגד עיני באופן בלתי מספק
מדי.

אני כבר אינני זוכרת במילותיה של מי נעזרתי כדי לבקש
שימצא אותי אדוני
טובה וישרה וראויה
זה לא משנה. משנה הכנות שאספתי מכל פינה אפשרית ומתחת כל אבן שיש בי,
והיא עדיין תקפה וצרורה בחוט של משי הקשור בעדינות ויראה, אם אדוני
עוד ירצה בה.

אין דבר טראגי מפואטיקה מבוזבזת או מפוספסת
או קרה כזו במזג אויר שכזה.
הנסיבות אינן מקלות, ואני אינני רוצה שלא תהיה לי ברירה
אלא לראות רק את עצמי.


קשר אחד יחיד ואחרון, ולו רק למקרה שזה עוד משנה.

מילים שהכיר לי ושהשכלתי לגנוב, מתארות באופן מדויק כל כך את מה שנשחק והעלה שיבה בשפה הפרטית שלי. הזמנה לריקוד מהסוג שמגלה את מורכבותו רק לאחר כמה נסיונות.
הוא יראה מושלם. לא יכול שלא. הוא מחייב ספונטניות, אחרת ישקע לדפוסים מוכרים, וזו מחייבת צעדים בטוחים ויציבים של מי שיודע מה הוא עושה.

*Just dance with me.
Place my trembling hand,
On your naked body.
It's more than i can stand.

עקבים דקים וגבוהים אל מול יד גדולה וחסונה.
מול כל גזע עץ שמט לנפול ,שורשים חזקים שלא מפסיקים להעמיק.
השיטה ידועה; על כל צעד שאני לוקחת אחורה הוא לוקח אחד קדימה, ואולי יהא יותר נכון לכתוב את זה הפוך.
על כל צעד שהוא לוקח קדימה, אני בהתאמה כמו אחרי אימון של שנים, לוקחת אחד אחורה.
כנראה באמת, שאותו חוק פיזיקלי שגרם לו לקרוא לי בת זונה בשקט מעל כמה ראשים ולא מפסיק להפתיע אותי הוא תמצית הקיום פה, איזון עדין שעוזר לשמור על יציבות גם כשהאדמה רועדת.

For we may never meet again,
So darling tell me then.
If we should ever meet again,
You will remember when
we danced, for just a little while.

האדמה רעדה ורוחות מלחמה נשבו מכל כיוון, ואני התכוננתי כבר לטיפול בנפגעים, בעיקר בנפש, אזרתי אומץ לבחון את אותה תמצית קיום ולראות אם היא עומדת בקריטריונים להארכת אשרת השהות.
אני מחשבת סיכונים. הוא ישלח אותי לכל הרוחות.
אני נושמת עמוק ולוקחת את הצעד שלי אחורה.
היא לא מאכזבת.
בתיאום מושלם ובחן מדהים, ובלי לערוך איתי חשבונות על עזות המצח או יכולת להסתכל לתוך עיני כדי לנסות ולהבין מה אני זוממת הוא עושה את הצעד שלו.
זה איזון, עדין ככל שיהיה, יציב כנראה.
אני החסרתי פעימה ושיחררתי אנחת רווחה באותה נשימה.

**

בנוגע לכל שאר הדברים, השתיקה יפה מאד, והולמת.
אזניים תיצלנה למשמע הדברים הנוראיים שהוא עושה בי גם מסוף העולם.




* ,Dvastations coal.

שני קשרים

כל השבוע אספתי חלקי רעיונות ואופציות לניסוחים כדי שישאר לי היום רק לשפץ ולהרכיב ולקדש את השישי הזה בדרך הכי נכונה שהיא הכי שלנו שאפשר.
בכל שבוע מאז מחצית החודש שעבר אני עושה כך. אני אף פעם לא משתמשת בהם והפנקס שלי נשאר גדוש חצאי הברקות שכנראה לא יושלמו לעולם והתיק והכיסים שלי כנראה לעולם* יחזיקו פתקים מזדמנים שיראו אור רק כשאני מרוקנת אותם לפני הכביסה.
בכל שבוע מאז מחצית החודש שעבר אני עושה כך ואז מגיעה לקידוש השישי שלנו והוא תופס אותי כאילו בהפתעה.
כמה לא מפתיע.

רציתי היום,(וכמעט שגמרתי אומר לנסח, מזל שלמדתי שתכנון סופו להתבטל בקלות מביכה) לבקש שתניח לרגע את השבוע שהיה, או לפחות את היומיים האחרונים שלו. חלילה, אני לא מבקשת ממך לשכוח, אלא רק לרגע להניח בצד ולהתרווח רגע עם הכו?סית שכבר מחכה לך (לא יותר מדי זמן, רק פעם אחת העזתי לערבב לך ויסקי עם מים מול העיניים וקרח שנמס הוא פחות או יותר היינו הך). רציתי להדליק לך סיגריה ולצייר לך תמונת מצב.

עבר.
רציתי להזכיר לך את הפרשי הגובה בינינו אי שם בהתקלותנו הראשונה.
בכל סיפור קרבות ממוצע בעת התקלות תמיד אחד הצדדים נופל על הברכיים, עוד לפני שבכלל מישהו יכול להעלות על הדעת כיבושים ודיפלומטיה שיגיעו שנה לאחר מכן.

עבר קרוב יותר.
אתה מכיר בעל פה.
יציאה למסע ותמונות של מסלולים ראשונים. מים רדודים על בסיס גע וברח וחזות של טוס מסתירה פחד מקצף של גלים. יוהרה. חשיבות עצמית. כל שבעת החטאים. זכרונות שמכים בי כעת ומכים בי תדהמה עד כמה בוסריים הם ועד כמה היו הטופ של הטופ (או הבוטום של הבוטום) שהכרתי. רעב שמכורח ההרגל כבר לא הרגשתי ורק בדיעבד הבנתי כמה הציק לי אז בבטן. ליקוק מגפיים מחוץ לדלת השירותים במועדון. אורגזמה כפולה מחוץ לאותם השירותים בהזדמנות אחרת. אורגזמה מתומנת על הספה בסלון שלך. ההתעקשות המטופשת ההיא על העקבים ההם. מניירות שהן בור ללא תחתית וללא בושה. אינפנטיליזם תחום. גם מתוחכם. כל עניין הפרגמנט - חקירת גבולות, ספיגת מנהגים, שינון אידאלים, זיונים אלימים. דופק הזין שלך בגרון שלי. צלילים שחודרים אל מתחת לעור. מוסיקה גם. הרגשה של חנק והאישור שמביא עמו התפוצצות גדולה. הרשימה שאף פעם לא נסגרת עם הדברים החדשים שהבאת איתך. האסימון שנפל; כל השאר פתאום הבל והבלים. כל השאר מתגמד - חשיבות של אירועים ואנשים שנמחקים ברגע. הידיעה שהחיים שלי בידיים שלך. הידיעה שאתה יכול לגמור אותי ברגע. פחד גדול. נסיונות לברוח שמעולם לא צלחו (כנראה שצריך באמת לרצות שמשהו יצליח כדי שהוא יצליח). גן חיות. ג'ונגל של אופציות, אגלי זיעה מעל השפה העליונה. עיגולי זיעה מתחת לבית השחי. עוד טיפה מאמץ. טיפות זיעה שלך שנספגות בעור שלי. כתמים שנקרשו על סדין לבן. רכבת הרים. חמישים ושישה נקודה ארבע קילומטר עד לחוף הים. מיהלום נדיר ויקר ועד למעמד המפוקפק של אחרונת השפחות. כל הקשת. מסתבר שזה הכל גוונים של אפור. ההתבגרות המזויינת הזו. למידה בדרך הקשה. שיגעון ההורמונים. תמיד כסא ליד כסא בפאב, הלחי שלי מתחת לסוליה שלך. המקום הטבעי.

(י) הווה.
ניתן לטעות ולחשוב שכרגע לא קורה כלום. למראית עין זה נכון. הימים עוברים במטרה אחת בלבד - להגיע בשלום עד מחצית החודש הבא. אני דווקא חושבת שהרבה דברים קורים מתחת לפני השטח והרבה תהליכים מתרחשים להם ללא מגע יד אדם. סטרילי. זה טוב אחרי כמה חודשים של לישה בידיים את החיים על הקוויאר ועל הרפש שבהם, ואני, שאם יכלתי הייתי ממקמת אותנו בבועה סטרילית שלא נוגעת בשאר בני האדם יכולה להעריך זאת על אף הלילות הלבנים והתיאבון הלא סדיר והכו?סית שיבשה והכו?ס שיבש אף הוא.
ניתן לטעות ולחשוב שהדבר המסעיר ביותר שקורה כעת הוא מציאת פונט מיוחד או שיר שטרם ציטטתי. ניתן לטעות ולחשוב שזו השפה העשירה שתופסת מקום פתאום. אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהדבר המסעיר ביותר שיכול לקרות כעת הוא פסקה מצויינת במיוחד בספר התורן בצל ההתבגרות המזויינת הזו, למידה בדרך הקשה, שיגעון ההורמונים ואוקיינוס של געגועים לכסאות הקרובים בפאב, והלחי שלי מתחת לסוליה שלך. המקום הטבעי.

עתיד.
כאן אני צריכה להזהר. אני רגילה תמיד לדוש בעבר ולנסות לצלוח את ההווה והאינפנטליזם שהפעם הוא לא כל כך מתוחכם, גורם לי לחשוב שאסור לך לדעת, כמו היית מלך הכתה בגימל ראשונה ואני הצעתי לך חברות בפתק שהסתרתי בין האיצטרובלים בחצר בית הספר.
זה מצחיק שעל אף הקרבה שיש בינינו והדברים שנעשו בינינו בדלתיים סגורות ובשבועת שתיקה, אני עדיין נבוכה מאד רק מלחשוב על כך שתדע שאני רוצה. אני נבוכה עוד יותר להרשות לך לדעת שאני חוטאת לפעמים ומפליגה בדמיון בין נסיעות ארוכות ורשימת קניות וריח בישולים בשישי אחר הצהריים, ומה יהיה עם ההתבגרות המזויינת הזו, חלילה התברגנות, הלמידה בדרך הקשה, שיגעון ההורמונים, ולא יהיו עוד אוקיינוסים של געגועים לכסא ליד כסא בפאב והלחי שלי מתחת לסוליה שלך, למקום הטבעי. אפילו לגלות שצופים בנו על גג הקניון, ודפיקות המנקה על דלת שירותי הנכים לא מביך כמו לצייר לך תמונה של בית נעים עם ספריה ומלונה ואושר גדול שישטוף את הכל עם האור שיכנס מבעד לחרכי התריס בעודי מתהפכת בעצלתיים בין הסדינים בחזרה אל תוך מחזור הדם שלך אחרי לילה ארוך של שאול וכל טוב.
לדעת שככה זה צריך להיות.



רציתי לבקש שתניח רק לרגע ליומיים-שלושה האחרונים ולכתוב לך את כל אלה מתוך חצאי רעיונות בפנקס ופתקים מלאים בחלקי הברקות שימתינו בכיס המכנסיים עד שאלה יגיעו לכביסה, ואין מה לדאוג, אני חוזרת לעצמי.
רק שאז הגיע חלום מופרע הרבה יותר והוציא אותי מאיזון.



*עשרים ושניים ימים הם בהחלט לעולם.

שלושה קשרים.

הכל התחיל באותו אחר צהריים שמשי ונעים, כשעוד אפשר היה לשבת בחוץ ולהנות מתחילת האביב.
אז היינו שנינו צעירים ויפים, זאת אומרת לפני הצדעיים שלו והקמטים מסביב לעיניים שלי.
אנחנו עדיין צעירים, וכל אחד יכול להעיד על יופיו של האחר, על אף הקרמים שנוספו למדף התכשירים שלי וגון אחר של אפור שנוסף אצלו.
בראיה לאחור אני בקלות יכולה לדמיין ערסל, אם הייתה קיימת גינה. במקום זה נהניתי להתערסל בין הידיים שלו; זה לא פחות נעים מערסל בין עצים במזג אויר נהדר כשהיה, ולדעתי ראוי כעת שמישהו ירים את הכפפה וירשום את זה כפטנט כרשת לקירוב לבבות.
היינו משחקים הרבה את כל המשחקים הידועים- לפעמים הייתי מלכה ולעיתים נסיכה*, לפעמים שיחקנו בקלפים או בדוק, ואפילו ישבנו פעם יחד לצייר. את הציור שלי תלינו אחר כך על המקרר לאיזה שבועיים.
הסתדרנו לא רע, ובקשר לרוב הדברים - אפשר לומר שראינו עין בעין.

באותו אחר צהריים שמשי ונעים (כשעוד היה אפשר לשבת בחוץ ולהנות מתחילת האביב) היינו כבר לא מעט שעות בחוץ והפעילות שעשינו גרמה לשנינו צמא שהלך וגבר. בדקתי בסל שהבאתי אבל לא מצאתי שום דבר לשתות, אז התחלנו לחפש מסביב. בקצה השני של הפארק ראינו פתאום ברזיה והתחרנו עד אליה. נגמר תיקו.
שנינו הסכמנו שהטעם של המים היה מעט מוזר, ולאט התחלתי שוב להרגיש מוזר, פתאום הוא נראה לי אחר לחלוטין. זאת אומרת בדיוק כמו שהוא נראה, רק בגון אחר של אור, כמו משהו ברזולוציה התחדד או השתפר. התחלתי ללכת בזהירות כדי לא ליפול (הבטן התחילה להתערבב לי) ועם כל צעד שעשיתי אותו דבר בדיוק קרה לשאר התמונה.
כשהתרגלתי לבהירות החדשה הבטן התחילה לגעוש לי, והרגשתי בערך כמו בפעם שאכלתי את העוגיה ההיא. שוב הגודל שלי השתנה, לשני הכיוונים. פעם אחת חזרתי לגודל המיניאטורי ההוא, ואני שכבר הכרתי את המימדים האלה התלהבתי והתחלתי להשתולל כמו רוח סערה ולתכסס כל מיני מעשי קונדס. קפצתי מנקודה לנקודה, או שנתליתי על האצבע שלו ששוב נראתה לי ענקית, ותרגלתי ממנה לולינות ופליקפלאקים לאחור. כשראינו משהו שהכיר מיהרתי לטפס לתוך כיס החולצה שלו (מאז הפעם ההיא הוא תמיד לובש חולצות עם כיסים, לכל צרה שלא תבוא) וכשהתחיל לשעמם לי (כשאני קט?נה אני הופכת אחוזת תזזית) והתחלתי להציק לו מבעד לבד.
מזל שהחבר הלך מהר והוא הוציא אותי כדי שאוכל לנשום, כי תוך שניה הרגשתי שוב איך הבטן שלי שלי מתערבבת והראש קצת הסתחרר, הרגשתי צמרמורת ואיך שגופי מתעוות פתאום ותוך רגע גירדתי עם האף את כפות הרגליים של העננים. (העננים, אגב, תמיד יעדיפו איזה לק במקום, אבל אני עשיתי את עצמי לא מבינה. בכל זאת רק נפגשנו!)
ככה עבר זמן מה, אני לא יודעת כמה, ושיניתי גדלים ומימדים וצורות וזויות ראיה, ואני רשמתי לעצמי להתרחק ממקומות עם פינות חדות. זה בכל זאת לא נעים כשאחת מהן נתקעת בירך.

מאז אותו אחר צהריים שמשי ונעים וגו', המציאות שינתה לחלוטין את פניה. כלומר, הכל עמד במקום, והשפה והאנשים לא השתנו, ובכל זאת נראה היה כי משהו שונה. כאילו העולם התחיל להסתובב בכיוון ההפוך. דבר ממה שהייתי רגילה או שציפיתי לו לא התממש. אפילו היכולת שלי לבחור מצעים תואמים (פתאום החליטו ששילוב בין פסים על רקע צהוב ונקודות על רקע ירוק הוא הוא השחור החדש. העולם השתגע אז.) נמוגה לאיטה.
היינו חייבים לחדש את דרך החשיבה, ומהר מאד שדות הראיה שלנו התרחבו לאזימוט שווה. אז התחלנו להשתעשע, והסביבה אתגרה אותנו בחידות הגיון מהסוג המורכב.
היינו יושבים אז שעות באחרי צהרים שמשיים וגו' ומנסים לפצח אותן. זה לא היה פשוט. צריך היה ממש לצאת מעצמך כדי להבין, ולשכוח כל מה שידעת עד לאותו רגע.
זה היה מפחיד בהתחלה, להבין שאי אפשר לסמוך בודאות על מה שהעינים רואות, אבל איכשהו תפשנו את זה. לאט תפסנו מיומנות ולמדנו לא לשפשף בעיניים כשאנו רואים טירה מרחפת באויר, או מצליחים לחבר בחזרה את הקוביה ההיא מעץ (משחק ארור). המוח אוהב את זה ככה. להתעמק בדברים שקשה לו להבין. אני האמנתי שיש רשת מתחתי על אף שאני לא מצליחה לראות אותה, והוא הסכים לעלות על גשרים שקופים.




* 😉



ארבעה קשרים.

פתאום נעלמת ואני נשארתי מעט מבולגנת. אולי טרופה יתאים כאן יותר.
טרופה. השינה, התודעה והתמונה הכוללת.
אני אפופה, בטח שלא במצב לכתוב משהו שיצליח להגיע עד לצד השני ולהקשות, ואולי הבעיה היא שאני מעט מיובשת. אחרי הכל רציתי נורא לחזור על שיאים (אני לא חצופה מספיק לרצות לשבור אותם במצב הנוכחי.) אבל הכל פה די יבש וצחיח. אצלך זה שיער לבן, ואצלי אבוי על הקמטים.
השכן מהקומה השביעית שומע מוסיקה מתוחכמת ואני חושבת שאם היא היתה בווליום מספק, אולי היתה מספקת גם אותי ואולי אפילו מעוררת איזו השראה.

חבל נורא שאתה לא פה כעת.

פתאום נעלמת ואני נשארתי עם תאוותי בידי וחלקי תמונות של המגף שלך על גבעת ונוס (היפה יותר כעת) שלי עתידים להטריד היום את מנוחתי.
יכול להיות שברקע נמצאת מוסיקה מתוחכמת משלך, יכול להיות שהמגף שלך נקי כי עמלתי עליו במרץ עם הלשון שעה אחת קודם (ויפה! אחת קודם), שיהיה כמו שצריך (אין פה עניין בזיהום).
דבר אחד בטוח - לא צריך הרבה מעבר לתמונת המגף שלך על גבעת ונוס היפה יותר כעת שלי כדי שתמצא אותי מפושקת וגוועת ברעב.
נעלמת פתאום, בדיוק שניה אחת לפני השיא, כשאתה עוד לא נוגע ואני כבר מתפתלת והמבט שלי מקבל את הגוון ההוא שאתה אוהב.

זה הכל עניין של חיבורים, מסתבר, ואני מקווה שהחיבור הפרטי הזה יוכל להחזיק מעמד בצורה מספקת יותר מאשר חיבורי הרשת. (זה לא שאני סקפטית, אבל אתה מכיר אותי, אני.)

פתאום נעלמת, וזה מעט מדאיג מנקודת מבטי הצרה בצד הזה של העולם, מה גם שנשארתי כאמור, טרופה, אפופה ועם תאוותי בידי.
אלוהיי הפרטיים שלח לי פס.
עכשיו אני רגועה ועוד מעט יטופל גם עניין התאווה.
אני מודה על קיומם של מסרונים.

בשעון אצלך, השעה הטובה ביותר בשבילי לכתיבה, אחרי הכל.
חבל רק שחם כאן כל כך.
חבל שאתה לא כאן כעת.


טרנס-אטלנטיקה ארורה, מדיה ארורה.
ארבעה קשרים ויומיים.

בספירת בני אדם, הייתי נחשבת לבחורה צעירה אבל בספירה המקומית שלנו, נמצא שאני כבר כלבה בוגרת. הגיל שאפשר להתחיל.
עכשיו טוב לי וניתן לומר שאני יותר רגועה. הרבה יותר רגועה. יכול להיות שזו הזקנה הממשמשת, אבל איכשהו אני מצליחה לנוח לפעמים או לרבוץ בשמש ולתת לה ללטף אותי.
ההתחלה לא היתה כך בכלל.
אילו יכלו הקולר הירוק והרצועה האדומה לדבר, הם היו מספרים בעיניים עייפות על ההתחלה הסוערת והפרועה שלי בבית הזה. היתה לנו מערכת יחסים מורכבת, בעיקר כי לא הרשיתי להם למלא את יעודם. הם אמורים לעזור לבעלים שלי להשאיר אותי קרובה אליו, אבל לי היה מספיק לראות אותו מתקרב אלי עם שני אלה ומיד נמלאתי אנרגיות שהייתי חייבת, מיידית, לפרוק.
רעש המתכת של לולאת הקולר שהתחבר לרצועה היה רעש שאהבתי במיוחד, ואני זו שהייתי מוציאה את שנינו לטיול.
אני זוכרת איך הייתי רצה ממקום למקום בלי מנוחה והידיים שלי עפו לכל כיוון בלי שאשים לב אפילו.
אני זוכרת איך הוא היה מושך חזק ברצועה כשהיינו מתקרבים לכביש ונהיה מסוכן, ורק כשהיינו מגיעים לפארק הוא היה יושב על הספסל ומשחרר אותי קצת כדי להשתולל בריצות אמוק עם הכלבים האחרים של השכונה.
התחלתי לגדול בקצב מטורף, ומהר מאד כבר היתה לי בעיה לאמוד את גודלי בצורה אובייקטיבית.
אני זוכרת את הפעמים הראשונות שרצתי מיוזעת ומחוייכת אחרי השתוללות על הדשא אל החיבוק שלו והבית החדש שלי וכמעט שהייתי מפילה אותו אחורה מהספסל, והוא לא היה כועס בכלל, רק צחק נורא כשליקקתי לו את כל הפרצוף מחייכת. (זו בכל אופן ההרגשה שהיתה לי. כלבים בכלל יודעים לחייך?)
היה לי נורא כיף להתפרע ככה, גם אם התחלתי להבין שאני גדלה. לאט למדתי לזהות את עצמי במראה, והיינו יושבים שעות מול ראי ומשחקים, או אם הוא היה עסוק, למשל, הוא היה מחביא לי בובה אהובה בכל מיני מקומות בבית והיינו משחקים מחבואים, ומידי פעם עוד היינו יוצאים לפארק כדי לרוץ קצת. לאט למדתי שהקערה שלי תמיד תהיה מלאה, אז אין צורך להיבהל ולקחת את כל מה שיכלתי לשים עליו את ידי (טלפי כמובן, ההאנשה היא לשם הביטוי), למדתי להסתכל מעט יותר מגבוה על התמונה הכוללת ולפתח שיקול דעת משל עצמי. למדתי לשבת בשקט ולהביט בו עובד, ושיש הבדל בין בקבוק לצנצנת. למדתי להסתכל מסביב, ולשים לב לפרטים. למדתי שמותר לנסות דברים חדשים ושלא כל נפילה דינה התרסקות. ושאני לא צריכה להוכיח תמיד שהנביחה שלי צריכה להיות אחרונה. למדתי להסתכל ימינה ושמאלה, ובכלל, לשבת רגע כשאני מגיעה לשפת הכביש ואני סופרת נקודות, מרחק שנת אור מהדפיציט שהייתי שרויה בו.
כשהיה לי קצת קשה להפרד מהריצות האלה ברחובות השכונה, החלטתי לא להלחם, ולתת לדברים לקרות מעצמם. עצם ההחלטה עזר לי להתחיל ללכת צמוד לרגל שלו ולהנות מהטיול עצמו פחות להוטה רק להגיע לחברים על הדשא.
למדתי שריצה ממוקדת משיגה תוצאות הרבה יותר טובות מלהסתחרר לכל כיוון עד שאני נופלת באפיסת כוחות ובצחוק מתגלגל.
הצחוק עדיין מתגלגל, רק שלי עוד נשאר כוח לדרך הביתה והוא לא צריך לשאת אותי ולשטוף אותי במים קרים אחר כך כדי להתאושש,

אין לי בעיה בכלל עם כל העניין הזה, הוא אפילו נעים לי, כמובן כל עוד מוסכם שלא אהפוך לאותם כלבים שנכנעו לפיתוי של בית נוח בלי משכנתא וחיי זוגיות שלווים עם הבעלים שלהם.
אני עוד צריכה לרוץ בפארקים, רק חדשים, וגדולים יותר, כי זה השכונתי כבר קטן לי.
ושלא תבינו לא נכון. שיער אפור לבעלים שלך הוא אחד הדברים היותר יפים שהומצאו, אבל כשזה בא באופן טבעי ומצביע על כמה שהוא משתבח ולא בגלל שעות שהוא קרא לך כשנעלמת לאיזו סמטה צדדית בשכונה לקרב עם חתול.
בתחילה לא הייתי מוכנה לשמוע אפילו על איזה שינוי מהמצב הקודם, אבל רגע רצינות, כמה מגוחך נראה כלב בוגר כשהוא מתעקש להשתולל עם גורי השכונה.
עכשיו אני לאט מבינה שהכל יהיה פה גם מחר. אני לא מסתכלת בדאגה מעבר למחר. זה מאפשר לי רגע לרבוץ בשמש ולהרשות לה לשטוף אותי.גם לתת לרוח ללטף אותי בלי לנבוח עליה בחזרה. גם להרגע ולהפוך רכה.
רכה ואוורירית כמו קצפת.



חמישה קשרים.