מראות

בספירת בני אדם, הייתי נחשבת לבחורה צעירה אבל בספירה המקומית שלנו, נמצא שאני כבר כלבה בוגרת. הגיל שאפשר להתחיל.
עכשיו טוב לי וניתן לומר שאני יותר רגועה. הרבה יותר רגועה. יכול להיות שזו הזקנה הממשמשת, אבל איכשהו אני מצליחה לנוח לפעמים או לרבוץ בשמש ולתת לה ללטף אותי.
ההתחלה לא היתה כך בכלל.
אילו יכלו הקולר הירוק והרצועה האדומה לדבר, הם היו מספרים בעיניים עייפות על ההתחלה הסוערת והפרועה שלי בבית הזה. היתה לנו מערכת יחסים מורכבת, בעיקר כי לא הרשיתי להם למלא את יעודם. הם אמורים לעזור לבעלים שלי להשאיר אותי קרובה אליו, אבל לי היה מספיק לראות אותו מתקרב אלי עם שני אלה ומיד נמלאתי אנרגיות שהייתי חייבת, מיידית, לפרוק.
רעש המתכת של לולאת הקולר שהתחבר לרצועה היה רעש שאהבתי במיוחד, ואני זו שהייתי מוציאה את שנינו לטיול.
אני זוכרת איך הייתי רצה ממקום למקום בלי מנוחה והידיים שלי עפו לכל כיוון בלי שאשים לב אפילו.
אני זוכרת איך הוא היה מושך חזק ברצועה כשהיינו מתקרבים לכביש ונהיה מסוכן, ורק כשהיינו מגיעים לפארק הוא היה יושב על הספסל ומשחרר אותי קצת כדי להשתולל בריצות אמוק עם הכלבים האחרים של השכונה.
התחלתי לגדול בקצב מטורף, ומהר מאד כבר היתה לי בעיה לאמוד את גודלי בצורה אובייקטיבית.
אני זוכרת את הפעמים הראשונות שרצתי מיוזעת ומחוייכת אחרי השתוללות על הדשא אל החיבוק שלו והבית החדש שלי וכמעט שהייתי מפילה אותו אחורה מהספסל, והוא לא היה כועס בכלל, רק צחק נורא כשליקקתי לו את כל הפרצוף מחייכת. (זו בכל אופן ההרגשה שהיתה לי. כלבים בכלל יודעים לחייך?)
היה לי נורא כיף להתפרע ככה, גם אם התחלתי להבין שאני גדלה. לאט למדתי לזהות את עצמי במראה, והיינו יושבים שעות מול ראי ומשחקים, או אם הוא היה עסוק, למשל, הוא היה מחביא לי בובה אהובה בכל מיני מקומות בבית והיינו משחקים מחבואים, ומידי פעם עוד היינו יוצאים לפארק כדי לרוץ קצת. לאט למדתי שהקערה שלי תמיד תהיה מלאה, אז אין צורך להיבהל ולקחת את כל מה שיכלתי לשים עליו את ידי (טלפי כמובן, ההאנשה היא לשם הביטוי), למדתי להסתכל מעט יותר מגבוה על התמונה הכוללת ולפתח שיקול דעת משל עצמי. למדתי לשבת בשקט ולהביט בו עובד, ושיש הבדל בין בקבוק לצנצנת. למדתי להסתכל מסביב, ולשים לב לפרטים. למדתי שמותר לנסות דברים חדשים ושלא כל נפילה דינה התרסקות. ושאני לא צריכה להוכיח תמיד שהנביחה שלי צריכה להיות אחרונה. למדתי להסתכל ימינה ושמאלה, ובכלל, לשבת רגע כשאני מגיעה לשפת הכביש ואני סופרת נקודות, מרחק שנת אור מהדפיציט שהייתי שרויה בו.
כשהיה לי קצת קשה להפרד מהריצות האלה ברחובות השכונה, החלטתי לא להלחם, ולתת לדברים לקרות מעצמם. עצם ההחלטה עזר לי להתחיל ללכת צמוד לרגל שלו ולהנות מהטיול עצמו פחות להוטה רק להגיע לחברים על הדשא.
למדתי שריצה ממוקדת משיגה תוצאות הרבה יותר טובות מלהסתחרר לכל כיוון עד שאני נופלת באפיסת כוחות ובצחוק מתגלגל.
הצחוק עדיין מתגלגל, רק שלי עוד נשאר כוח לדרך הביתה והוא לא צריך לשאת אותי ולשטוף אותי במים קרים אחר כך כדי להתאושש,

אין לי בעיה בכלל עם כל העניין הזה, הוא אפילו נעים לי, כמובן כל עוד מוסכם שלא אהפוך לאותם כלבים שנכנעו לפיתוי של בית נוח בלי משכנתא וחיי זוגיות שלווים עם הבעלים שלהם.
אני עוד צריכה לרוץ בפארקים, רק חדשים, וגדולים יותר, כי זה השכונתי כבר קטן לי.
ושלא תבינו לא נכון. שיער אפור לבעלים שלך הוא אחד הדברים היותר יפים שהומצאו, אבל כשזה בא באופן טבעי ומצביע על כמה שהוא משתבח ולא בגלל שעות שהוא קרא לך כשנעלמת לאיזו סמטה צדדית בשכונה לקרב עם חתול.
בתחילה לא הייתי מוכנה לשמוע אפילו על איזה שינוי מהמצב הקודם, אבל רגע רצינות, כמה מגוחך נראה כלב בוגר כשהוא מתעקש להשתולל עם גורי השכונה.
עכשיו אני לאט מבינה שהכל יהיה פה גם מחר. אני לא מסתכלת בדאגה מעבר למחר. זה מאפשר לי רגע לרבוץ בשמש ולהרשות לה לשטוף אותי.גם לתת לרוח ללטף אותי בלי לנבוח עליה בחזרה. גם להרגע ולהפוך רכה.
רכה ואוורירית כמו קצפת.



חמישה קשרים.