מראות

הכל התחיל באותו אחר צהריים שמשי ונעים, כשעוד אפשר היה לשבת בחוץ ולהנות מתחילת האביב.
אז היינו שנינו צעירים ויפים, זאת אומרת לפני הצדעיים שלו והקמטים מסביב לעיניים שלי.
אנחנו עדיין צעירים, וכל אחד יכול להעיד על יופיו של האחר, על אף הקרמים שנוספו למדף התכשירים שלי וגון אחר של אפור שנוסף אצלו.
בראיה לאחור אני בקלות יכולה לדמיין ערסל, אם הייתה קיימת גינה. במקום זה נהניתי להתערסל בין הידיים שלו; זה לא פחות נעים מערסל בין עצים במזג אויר נהדר כשהיה, ולדעתי ראוי כעת שמישהו ירים את הכפפה וירשום את זה כפטנט כרשת לקירוב לבבות.
היינו משחקים הרבה את כל המשחקים הידועים- לפעמים הייתי מלכה ולעיתים נסיכה*, לפעמים שיחקנו בקלפים או בדוק, ואפילו ישבנו פעם יחד לצייר. את הציור שלי תלינו אחר כך על המקרר לאיזה שבועיים.
הסתדרנו לא רע, ובקשר לרוב הדברים - אפשר לומר שראינו עין בעין.

באותו אחר צהריים שמשי ונעים (כשעוד היה אפשר לשבת בחוץ ולהנות מתחילת האביב) היינו כבר לא מעט שעות בחוץ והפעילות שעשינו גרמה לשנינו צמא שהלך וגבר. בדקתי בסל שהבאתי אבל לא מצאתי שום דבר לשתות, אז התחלנו לחפש מסביב. בקצה השני של הפארק ראינו פתאום ברזיה והתחרנו עד אליה. נגמר תיקו.
שנינו הסכמנו שהטעם של המים היה מעט מוזר, ולאט התחלתי שוב להרגיש מוזר, פתאום הוא נראה לי אחר לחלוטין. זאת אומרת בדיוק כמו שהוא נראה, רק בגון אחר של אור, כמו משהו ברזולוציה התחדד או השתפר. התחלתי ללכת בזהירות כדי לא ליפול (הבטן התחילה להתערבב לי) ועם כל צעד שעשיתי אותו דבר בדיוק קרה לשאר התמונה.
כשהתרגלתי לבהירות החדשה הבטן התחילה לגעוש לי, והרגשתי בערך כמו בפעם שאכלתי את העוגיה ההיא. שוב הגודל שלי השתנה, לשני הכיוונים. פעם אחת חזרתי לגודל המיניאטורי ההוא, ואני שכבר הכרתי את המימדים האלה התלהבתי והתחלתי להשתולל כמו רוח סערה ולתכסס כל מיני מעשי קונדס. קפצתי מנקודה לנקודה, או שנתליתי על האצבע שלו ששוב נראתה לי ענקית, ותרגלתי ממנה לולינות ופליקפלאקים לאחור. כשראינו משהו שהכיר מיהרתי לטפס לתוך כיס החולצה שלו (מאז הפעם ההיא הוא תמיד לובש חולצות עם כיסים, לכל צרה שלא תבוא) וכשהתחיל לשעמם לי (כשאני קט?נה אני הופכת אחוזת תזזית) והתחלתי להציק לו מבעד לבד.
מזל שהחבר הלך מהר והוא הוציא אותי כדי שאוכל לנשום, כי תוך שניה הרגשתי שוב איך הבטן שלי שלי מתערבבת והראש קצת הסתחרר, הרגשתי צמרמורת ואיך שגופי מתעוות פתאום ותוך רגע גירדתי עם האף את כפות הרגליים של העננים. (העננים, אגב, תמיד יעדיפו איזה לק במקום, אבל אני עשיתי את עצמי לא מבינה. בכל זאת רק נפגשנו!)
ככה עבר זמן מה, אני לא יודעת כמה, ושיניתי גדלים ומימדים וצורות וזויות ראיה, ואני רשמתי לעצמי להתרחק ממקומות עם פינות חדות. זה בכל זאת לא נעים כשאחת מהן נתקעת בירך.

מאז אותו אחר צהריים שמשי ונעים וגו', המציאות שינתה לחלוטין את פניה. כלומר, הכל עמד במקום, והשפה והאנשים לא השתנו, ובכל זאת נראה היה כי משהו שונה. כאילו העולם התחיל להסתובב בכיוון ההפוך. דבר ממה שהייתי רגילה או שציפיתי לו לא התממש. אפילו היכולת שלי לבחור מצעים תואמים (פתאום החליטו ששילוב בין פסים על רקע צהוב ונקודות על רקע ירוק הוא הוא השחור החדש. העולם השתגע אז.) נמוגה לאיטה.
היינו חייבים לחדש את דרך החשיבה, ומהר מאד שדות הראיה שלנו התרחבו לאזימוט שווה. אז התחלנו להשתעשע, והסביבה אתגרה אותנו בחידות הגיון מהסוג המורכב.
היינו יושבים אז שעות באחרי צהרים שמשיים וגו' ומנסים לפצח אותן. זה לא היה פשוט. צריך היה ממש לצאת מעצמך כדי להבין, ולשכוח כל מה שידעת עד לאותו רגע.
זה היה מפחיד בהתחלה, להבין שאי אפשר לסמוך בודאות על מה שהעינים רואות, אבל איכשהו תפשנו את זה. לאט תפסנו מיומנות ולמדנו לא לשפשף בעיניים כשאנו רואים טירה מרחפת באויר, או מצליחים לחבר בחזרה את הקוביה ההיא מעץ (משחק ארור). המוח אוהב את זה ככה. להתעמק בדברים שקשה לו להבין. אני האמנתי שיש רשת מתחתי על אף שאני לא מצליחה לראות אותה, והוא הסכים לעלות על גשרים שקופים.




* 😉



ארבעה קשרים.