מראות

כל השבוע אספתי חלקי רעיונות ואופציות לניסוחים כדי שישאר לי היום רק לשפץ ולהרכיב ולקדש את השישי הזה בדרך הכי נכונה שהיא הכי שלנו שאפשר.
בכל שבוע מאז מחצית החודש שעבר אני עושה כך. אני אף פעם לא משתמשת בהם והפנקס שלי נשאר גדוש חצאי הברקות שכנראה לא יושלמו לעולם והתיק והכיסים שלי כנראה לעולם* יחזיקו פתקים מזדמנים שיראו אור רק כשאני מרוקנת אותם לפני הכביסה.
בכל שבוע מאז מחצית החודש שעבר אני עושה כך ואז מגיעה לקידוש השישי שלנו והוא תופס אותי כאילו בהפתעה.
כמה לא מפתיע.

רציתי היום,(וכמעט שגמרתי אומר לנסח, מזל שלמדתי שתכנון סופו להתבטל בקלות מביכה) לבקש שתניח לרגע את השבוע שהיה, או לפחות את היומיים האחרונים שלו. חלילה, אני לא מבקשת ממך לשכוח, אלא רק לרגע להניח בצד ולהתרווח רגע עם הכו?סית שכבר מחכה לך (לא יותר מדי זמן, רק פעם אחת העזתי לערבב לך ויסקי עם מים מול העיניים וקרח שנמס הוא פחות או יותר היינו הך). רציתי להדליק לך סיגריה ולצייר לך תמונת מצב.

עבר.
רציתי להזכיר לך את הפרשי הגובה בינינו אי שם בהתקלותנו הראשונה.
בכל סיפור קרבות ממוצע בעת התקלות תמיד אחד הצדדים נופל על הברכיים, עוד לפני שבכלל מישהו יכול להעלות על הדעת כיבושים ודיפלומטיה שיגיעו שנה לאחר מכן.

עבר קרוב יותר.
אתה מכיר בעל פה.
יציאה למסע ותמונות של מסלולים ראשונים. מים רדודים על בסיס גע וברח וחזות של טוס מסתירה פחד מקצף של גלים. יוהרה. חשיבות עצמית. כל שבעת החטאים. זכרונות שמכים בי כעת ומכים בי תדהמה עד כמה בוסריים הם ועד כמה היו הטופ של הטופ (או הבוטום של הבוטום) שהכרתי. רעב שמכורח ההרגל כבר לא הרגשתי ורק בדיעבד הבנתי כמה הציק לי אז בבטן. ליקוק מגפיים מחוץ לדלת השירותים במועדון. אורגזמה כפולה מחוץ לאותם השירותים בהזדמנות אחרת. אורגזמה מתומנת על הספה בסלון שלך. ההתעקשות המטופשת ההיא על העקבים ההם. מניירות שהן בור ללא תחתית וללא בושה. אינפנטיליזם תחום. גם מתוחכם. כל עניין הפרגמנט - חקירת גבולות, ספיגת מנהגים, שינון אידאלים, זיונים אלימים. דופק הזין שלך בגרון שלי. צלילים שחודרים אל מתחת לעור. מוסיקה גם. הרגשה של חנק והאישור שמביא עמו התפוצצות גדולה. הרשימה שאף פעם לא נסגרת עם הדברים החדשים שהבאת איתך. האסימון שנפל; כל השאר פתאום הבל והבלים. כל השאר מתגמד - חשיבות של אירועים ואנשים שנמחקים ברגע. הידיעה שהחיים שלי בידיים שלך. הידיעה שאתה יכול לגמור אותי ברגע. פחד גדול. נסיונות לברוח שמעולם לא צלחו (כנראה שצריך באמת לרצות שמשהו יצליח כדי שהוא יצליח). גן חיות. ג'ונגל של אופציות, אגלי זיעה מעל השפה העליונה. עיגולי זיעה מתחת לבית השחי. עוד טיפה מאמץ. טיפות זיעה שלך שנספגות בעור שלי. כתמים שנקרשו על סדין לבן. רכבת הרים. חמישים ושישה נקודה ארבע קילומטר עד לחוף הים. מיהלום נדיר ויקר ועד למעמד המפוקפק של אחרונת השפחות. כל הקשת. מסתבר שזה הכל גוונים של אפור. ההתבגרות המזויינת הזו. למידה בדרך הקשה. שיגעון ההורמונים. תמיד כסא ליד כסא בפאב, הלחי שלי מתחת לסוליה שלך. המקום הטבעי.

(י) הווה.
ניתן לטעות ולחשוב שכרגע לא קורה כלום. למראית עין זה נכון. הימים עוברים במטרה אחת בלבד - להגיע בשלום עד מחצית החודש הבא. אני דווקא חושבת שהרבה דברים קורים מתחת לפני השטח והרבה תהליכים מתרחשים להם ללא מגע יד אדם. סטרילי. זה טוב אחרי כמה חודשים של לישה בידיים את החיים על הקוויאר ועל הרפש שבהם, ואני, שאם יכלתי הייתי ממקמת אותנו בבועה סטרילית שלא נוגעת בשאר בני האדם יכולה להעריך זאת על אף הלילות הלבנים והתיאבון הלא סדיר והכו?סית שיבשה והכו?ס שיבש אף הוא.
ניתן לטעות ולחשוב שהדבר המסעיר ביותר שקורה כעת הוא מציאת פונט מיוחד או שיר שטרם ציטטתי. ניתן לטעות ולחשוב שזו השפה העשירה שתופסת מקום פתאום. אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהדבר המסעיר ביותר שיכול לקרות כעת הוא פסקה מצויינת במיוחד בספר התורן בצל ההתבגרות המזויינת הזו, למידה בדרך הקשה, שיגעון ההורמונים ואוקיינוס של געגועים לכסאות הקרובים בפאב, והלחי שלי מתחת לסוליה שלך. המקום הטבעי.

עתיד.
כאן אני צריכה להזהר. אני רגילה תמיד לדוש בעבר ולנסות לצלוח את ההווה והאינפנטליזם שהפעם הוא לא כל כך מתוחכם, גורם לי לחשוב שאסור לך לדעת, כמו היית מלך הכתה בגימל ראשונה ואני הצעתי לך חברות בפתק שהסתרתי בין האיצטרובלים בחצר בית הספר.
זה מצחיק שעל אף הקרבה שיש בינינו והדברים שנעשו בינינו בדלתיים סגורות ובשבועת שתיקה, אני עדיין נבוכה מאד רק מלחשוב על כך שתדע שאני רוצה. אני נבוכה עוד יותר להרשות לך לדעת שאני חוטאת לפעמים ומפליגה בדמיון בין נסיעות ארוכות ורשימת קניות וריח בישולים בשישי אחר הצהריים, ומה יהיה עם ההתבגרות המזויינת הזו, חלילה התברגנות, הלמידה בדרך הקשה, שיגעון ההורמונים, ולא יהיו עוד אוקיינוסים של געגועים לכסא ליד כסא בפאב והלחי שלי מתחת לסוליה שלך, למקום הטבעי. אפילו לגלות שצופים בנו על גג הקניון, ודפיקות המנקה על דלת שירותי הנכים לא מביך כמו לצייר לך תמונה של בית נעים עם ספריה ומלונה ואושר גדול שישטוף את הכל עם האור שיכנס מבעד לחרכי התריס בעודי מתהפכת בעצלתיים בין הסדינים בחזרה אל תוך מחזור הדם שלך אחרי לילה ארוך של שאול וכל טוב.
לדעת שככה זה צריך להיות.



רציתי לבקש שתניח רק לרגע ליומיים-שלושה האחרונים ולכתוב לך את כל אלה מתוך חצאי רעיונות בפנקס ופתקים מלאים בחלקי הברקות שימתינו בכיס המכנסיים עד שאלה יגיעו לכביסה, ואין מה לדאוג, אני חוזרת לעצמי.
רק שאז הגיע חלום מופרע הרבה יותר והוציא אותי מאיזון.



*עשרים ושניים ימים הם בהחלט לעולם.

שלושה קשרים.